וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה

תוכן עניינים

האמונה נחשבה לאברהם לצדקה

א. בזכות אמונתו של אברהם עתידים ישראל לומר שירה

וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:

וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:

וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה (בראשית טו, ד-ח).

ומאוד התקשו המפרשים בהבנת פסוקים אלו. לדעת רש"י, "הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו"¹. על כך תגובת הרמב"ן: "ואיני מבין! מה הזכות הזאת? למה לא יאמין באלהי הנאמן, והוא הנביא בעצמו, ולא איש אל ויכזב? ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הניסיונות, איך לא יאמין בבשורה טובה"²? ואשר לכן פירש שאין זה שהקב"ה חשבה לאברם לצדקה אלא שלהיפך, אברהם חשבה להקב"ה לצדקה³. והיינו שאברהםחשב שלהבטחת הקב"ה ערך של צדקה, ולכן "האמין כי נכון הדבר מעם האלהים, אמת לא ישוב ממנה כי צדקת ה' היא ואין לה הפסק, כעניין שכתוב (ישעיה מה, כג) "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי יָצָא מִפִּי צְדָקָה דָּבָר וְלֹא יָשׁוּב"⁴. אלא שיש לו לביאורו של רש"י סימוכין בדברי חז"ל שהרי אמרו: "עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים צח, א) "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה". ובאיזה זכות אומרים ישראל שירה? בזכות אברהם שהאמין בהקב"ה, שנאמר "וְהֶאֱמִן בַּה'"⁵. על כל פנים, עובדה היא שחז"ל הפליגו מאוד בשבחו של אברהם אבינו על שהאמין בה', ואם כן, קושיית הרמב"ן במקומה עומדת: מה הזכות הזאת? למה לא יאמין באלהי הנאמן והוא הנביא בעצמו?

אלא שיש בסוגיה זו דקדוקים נוספים. איך נקבע שאמונה זו נחשבה לזכות ולצדקה אם מיד אחר כך ביקש אברהם אות על ירושת הארץ, דבר המעיד שאמונתו לא היתה תמימה ושלמה? ועוד, אם ביקש אות על ירושת הארץ, למה לא שאל אות על הבטחת הזרע⁶? ובכלל, איך זה שבניגוד לכאן, לא הגיב ולא ביקש ולא כלום כשהוא התבשר (בראשית יב, ז) "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת", וכן כשהובטח לו (שם, יג, טו) "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם"⁷?

והנראה שכל הדקדוקים הללו מתיישבים במידה שמדייקים בהבטחות שניתנו לאברהם.

ב. הכוכבים: ניצוצות אור מעולם עליון

"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ".

ואכן, בשורה זו שבישר לו הקב"ה לאברהם זקוקה לעיון. מה זאת אומרת "וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ", התורה הרי מדגישה (דברים ז, ז) "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים", ועובדה היא שמעולם לא היו ישראל מאוד מרובים? מעניין לעניין באותו עניין דברי בלעם (במדבר כג, י) "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב". ושוב אותה הערה: "ואין לומר" – כתב המהר"ל במאמרו הנפלא⁸, "שנקראים עפר מפני שהם רבים כעפר", שהרי ישראל נבחרו דווקא משום מיעוטם כפי הכתוב (דברים ז, ז) "כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים".

אלא שהפסוק "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב" בא להורות שישראל "הם קטנים כמו עפר", ולקטנים אין מספר "בשביל דבר מופלא, כי לא יכללו בשיעור ובמניין". והוא שבנידון כאן, "קטן" מובנו – הווייה בלתי מגובשת ובלתי מבוררת מצד בחינתה האינסופית, וזה בניגוד לגדול שהגיע "אל ההשלמה והעמידה". המקרא "מי מנה עפר יעקב" בא לפי זה להורות "שזרע יעקב אינו לעמידה(…) כי נמשך הווייתם ממקום הברכה העליונה אשר אין לה הפסק", וממילא לא שייך למנותו היות ש"דבר שיש בו עמידה דווקא – הוא נכנס במניין"⁹.

ובכן, בני ישראל אינם שייכים למערכת המניין משום שאין בהם "עמידה". והכוונה בזה לומר שמניין שייך על דבר ברור ומוגדר היטב, עיקרון המפקיע את עם ישראל ממניין משום שהווייתו לא ניתנת להגדרה. "זרע יעקב" נמצא בתהליך של תנועה תמידית, בחינה בלתי גבולית היונקת "ממקום הברכה העליונה אשר אין לה הפסק", ולפי היבט זה, כל מניין גורע ופוגע במהותו ובצביונו האינסופי.

ג. וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים – בשורה על נצח ישראל

וכן היא כוונת המקרא "וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם". והיינו שהתורה לא באה לקבוע שישראל יצטיינו בריבוי אנשים אלא שבדומה לכוכבים, הם לא ישתייכו לתחום המספרים מצד מהותם האינסופית. אלא שיש הבדל בין "עפר" ל"כוכבים". והוא שלמרות שהכוכבים מתאפיינים בריבוי אינסופי השולל כל עניין של מספר, בכל זאת עליהם נאמר (תהלים קמו, ד) "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא". והכוונה שבניגוד לעפר המשולל כל חשיבות, לכל כוכב יחידות וחשיבות עצמית המבדילה אותו מזולתו בהיות כל אחד מהם עולם בפני עצמו. והנה אינסוף המקפל בתוכו את היחידות ואת הפרטיות הינה תופעה ששורשה בעולם העליון המתאפיין בביטול ההפכים, וכתוצאה מכך, אין בין המושגים "אינסוף" ו"גבול" שום ניגודיות. ובמדרש: "כתוב אחד אומר "לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" וכתוב אחד אומר (ישעיה מ, כו) "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא". אם "שמות" למה "בשם", ואם "בשם" למה "שמות"? אלא כשהקב"ה רוצה – יקרא לכלם בשם אחד והם עומדים לפניו כאחד, וכשהוא רוצה קורא לכל אחד בשמו – גבריאל מיכאל רפאל"¹⁰. והיינו שלפי בחינתם האינסופית – לכוכבים שם "אחד", ולפי יחידותם ופרטיותם – לכל כוכב שם עצמי, תיאור פלאי היות שלפי כללי ההיגיון האנושי, המושג "אחד" שולל את ההתחלקות לפרטים, וכן הוא שההתחלקות לפרטים שוללת את המושג "אחד". הווי אומר שהכוכבים הם ניצוצות אור מאותו עולם עילאי ונשגב ביותר, וכדברי המהר"ל: "כי החמה והלבנה נראה קצת גדול [כי] אין החמה והלבנה ברקיע העליון כאשר ידוע, אבל הכוכבים אשר הם ברקיע העליון אין נראה להם שעור שיש לו גודל, מפני כי הארץ בתכלית המטה והשמים בתכלית הגובה"¹¹.

סיכומו של דבר, כאשר הקב"ה בישר לו לאברהם "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ", פירושו שהוא הודיע לו שהוא וזרעו יהיו נעוצים בעולם עליון מצד דרגתם האינסופית שקוראים לה "נצח ישראל".

על כך המדרש המפרט הנחה זו בלשון זה:

אברהם היה רואה באסטרולוגיים שהיה המזל אומר לו שאין אברם ולא שרי מולידים. מה עשה להם הקב"ה? אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי חנין: כתיב "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה" – העלה אותו למעלה מכפת הרקיע (…) אמר לו הקב"ה: צא מן המידה, אברם אינו מוליד – אברהם מוליד, שרי אינה מולדת – שרה מולדת.

"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה" – אמר לו: הרי אתה למעלה מן המזל, מי גדול ממי, לא אתה שאתה למעלה ממנו? "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה", "שא" נא עיניך השמימה אין כתיב כאן אלא "הבט" כאדם שהוא מביט מלמעלה למטה (…) "וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" [מהו כה יהיה זרעך? (…) אלא כל בנים שעתידים לעמוד ממך יהיו כמותך¹²] – מיד "וְהֶאֱמִן בַּה'"¹³.

אברהם התבשר על שתי הבטחות: הראשונה היא זאת הקובעת "אברהם מוליד" – "שרה מולידה" כעובדה שלא ייתכן בה שום ערעור היות שלידה זו משתייכת למערכה שהיא "למעלה מכיפת הרקיע", כלומר – מעל למשטרי השמים וההנהגות הטבעיות השולטים בעולמינו זה; השנייה היא זאת הקובעת ש"כל בנים שעתידים לעמוד ממך יהיו כמותך", כלומר – בלתי נתונים תחת שלטונם של המזלות השמימיים. במילים אחרות, הוא התבשר על אותה דרגה בלתי טבעית שקוראים לה "נצח ישראל". מיד – "וְהֶאֱמִן בַּה'" כאשר "והאמן" היא בלי יו"ד בהיותה האות הרומזת על המחשבה¹⁴ועל החכמה¹⁵. והיינו שלמרות שההבטחות בשרו את "נצח ישראל", כלומר – הווייה מ"חוצה" לו שלא היתה לו בה שום תפישה שכלית, בכל זאת "כאשר הבטיח הקב"ה את אברהם בדברים העתידים, היה חזק באמונתו מבלי הרהור לשום צד, וזהו עניין גדול מאוד"¹⁶. ואשר על כן – "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". והסיבה לכך היא משום שהאמונה ב"נצח ישראל" כשלעצמה נעשתה לחלק בלתי נפרד של ההבטחה.

ד. וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה

המושג "נצח ישראל" נקרא כך על שם שהקב"ה "נתן לישראל הנצחיות"¹⁷. אולם בכתבי קודש, המושג "נצח ישראל" מתייחס להקב"ה עצמו כפי הכתוב (שמואל א טו, כט) "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר", ואשר לכן השאלה: למה מכונה בורא העולם "נצח ישראל" ולא "נצח ה'"? פשר הדבר הוא ש"נצחיות", פירושה – דרגה שהיא למעלה משלטון הזמן, וכאשר נקבע ש"השם יתברך נתן לישראל את הנצחיות", הכוונה בזה "שהם גם כן יהיו נצחים כמו שהוא יתברך נצחי"¹⁸. והיות שכלל ישראל הוא חלקו של הקב"ה כפי הכתוב (דברים לב, ט) "כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ", נאמר בהתאם שעליו יתברך חל השם של "נצח ישראל"¹⁹.

ובכן, ההתחלה ל"נצח ישראל" גנוזה באמונתו של אברהם אבינו. והוא ש"אמונה" – מעצם הגדרתה, מתייחסת לנושאים שהווייתם לא ניתן להוכיח באופן מעשי או שכלי, ובהעדר האמונה בהם לא היו מתקיימים כל עיקר. ולפי הבנה זו, האמונה אינה עניין של הרגש הלב גרידא אלא הרבה מעבר לזה, תנועה נפשית יצירתית בכך שהיא מעניקה מציאות לדברים שמאמינים בהם. בהתאם, כאשר אברהם האמין שהוא וזרעו ישתייכו למערכת שהיא "למעלה מכיפת הרקיע", אמונה זו הביאה לכך שהנצחיות נהפכה להווייה מוחשית עד ש"חלק" מהקב"ה חדר בעצמיותו של עם ישראל. ואשר לכן – "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה".

והוא שעל פי הכתוב (משלי יב, כח) "בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים", המהר"ל מסביר שהצדקה מעניקה חיים בהיותה מחיה את העני הנחשב כמת²⁰. וכן היא אמונתו של אברהם אבינו. היא נחשבה לו "צדקה" בזה שהיא העניקה חיים והווייה מציאותית למושג האינסופי "נצח ישראל" אף בעולמינו זה הגבולי. ובלשון הזוהר: "ויחשבה לו צדקה" – דקשיר קשרא עלאה בתתאה לחברא לון כחדא"²¹. או בלשונם של חז"ל: "בשכר אמנה שהאמין אברהם אבינו בה' ירש העולם הזה והעולם הבא"²². מכאן שישראל הם "מאמינים בני מאמינים":מאמינים – על שם הנאמר על ישראל "וַיַּאֲמֵן הָעָם", בני מאמינים – על שם הנאמר על אברהם "וְהֶאֱמִן בַּה'"²³. והיינו שישראל הם "מאמינים", כלומר – האמונה היא שורשית להם בכך שהם נעשו לחלקו של הקב"ה מצד הנצחיות שהטביעה בהם אמונתו של אברהם אבינו.

ה. מאמינים בני מאמינים

עד כמה אמונתו של אברהם נחשבת כ"התחלה" לאמונה שבה מצטיין עם ישראל, מתגלה בדברי חז"ל הקובעים: "אף קריעת ים סוף הראה לו [בברית בין הבתרים]דכתיב (בראשית טו, יז) "אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה", האיך מה דאת אמר (תהלים קלו, יג) "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים"²⁴.

ובמהר"ל:

ביארו בזה דבר מופלא מאוד. כי הראה לאברהם המעלה הגדולה אשר יש לישראל שהם מושלים על עולם הטבע, שהטבע נדחה מפניהם, והיה זה בקריעת ים סוף שהיתה הטבע נדחית מפניהם.

והראה זה לאברהם במה שעבר בין הגזרים, כי הגזרים האלו מורים על הדברים החומרים שכל בהמה היא חומרית, וכאשר היה עובר בין הגזרים מורה שהברית שיש לאברהם עם הקב"ה הוא למעלה מן הטבע, והנהגתו שנוהג עם אברהם הוא על ידי בטול הטבע (…) ולכן הראה לו בזה קריעת ים סוף²⁵.

והוא שכפי המבואר במאמרנו "קריעת ים סוף", אותו נס אינו "ביטול הטבע" גרידא, אלא תופעה ששורשה בעולם הנצח, ומתוך כך אמרו ז"ל שהתחלתה של קריעת ים סוף נעוצה באברהם אבינו בכך שהוא זה שהעניק הווייה מציאותית ל"נצח ישראל". ואשר לכן – "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". האמונה של אברהם אבינו הביאה לכך שישראל הם מאמינים בני מאמינים, ומתוך כך היא נחשבה לו לצדקה.

אלא שחובתם של ישראל היא לדאוג שאותה דרגה שהשריש בהם אברהם אבינו תצא מן הכוח אל הפועל המעשי. או במילים אחרות, מתחייב שהאמונה בהקב"ה – שדבוקים בה ישראל, תהפוך את הדרגה אינסופית "נצח ישראל" למונח מעשי אף בעולמינו זה המורגש. על כך הדברים הבאים בהמשך.

האמונה יוצרת את "נצח ישראל"

א. מי שעובד להקב"ה הרי הוא כמותו

יסוד הדברים הוא המדרש המנוסח בלשון זה:

אמר רבי לוי בר חמא: ומה מי שעובד עבודת כוכבים הרי הוא כמותו שנאמר (תהלים קטו, ח) כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם", מי שעובד להקב"ה לא כל שכן שיהיה כמותו, ומנין שכך – כתיב (ירמיה יז, ז) "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ"²⁶.

בכך שהיא מעניקה להם הווייה באופן מעשי, האמונה "עושה" את ממשלתם ואת כוחם של המזלות והכוכבים, ומתוך כך – "מי שעובד עבודת כוכבים הרי הוא כמותו" היות שהוא זה שיצר את האליל. אלא שההמשך אינו ברור: איך ניתן להסיק מהכתוב "ברוך הגבר" שמי שעובד להקב"ה הרי הוא כמותו²⁷? והנראה שתוכן הדברים הוא על פי דברי המהר"ל המתייחסים לכתוב (חבקוק ב, ד) "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". והיינו – הוא כותב, "כאשר הוא בעל אמונה ועומד בחוזק אמונתו בלי שינוי, זהו מורה על מציאות חזק בעצמו ולכך יחיה באמונתו עד שהוא עומד קיים"²⁸. מעלת האמונה מתבטאת אפוא בכך שהמאמין נעשה ל"מציאות חזק", אלא שבמקום אחר, ההדגשה היא על "הדבוק הגמור" בהקב"ה, וכלשונו: "מצד האמונה מתעלה למעלה ובזה יורש עולם הזה ועולם הבא (…) וכן גדולה אמונה ששרתה עליהם רוח הקודש²⁹, הכל מצד הדבוק הגמור אשר יש לבעל אמונה המגיע עד אין קץ כמו שידוע בסוד האמונה"³⁰.

בעל האמונה "מגיע עד אין קץ כמו שידוע בסוד האמונה", וכן כתב – "המאמין בו יתברך דבק בו ומגיע עד אין קץ ואין סוף"³¹, ואשר לכן השאלה: מהו תוכנו של אותו "סוד"? פשר הדבר הוא ש"מציאות חזק", פירושו – ש"בעל אמונה עומד בחוזק אמונתו בלי שינוי" "כי זהו ענין אמונה שהוא כמו יתד נאמן תקוע בלי שנוי רק עומד באמונתו"³². או במילים אחרות, "במילת אמן מגיע למדרגה שאינה תחת הזמן, הוא עולם העליון"³³. והם הם הדברים. כאשר נקבע שהאמונה מעמידה את המאמין "בלי שינוי", הכוונה בזה שהאמונה האמיתית אינה עניין של התרת הספקות אלא זאת המתמידה בהעדר שום הפסק, וזה על אף ההסתר פנים ומצבים שונים הנראים כסותרים וכנוגדים את כל יכולתו ואת טובו יתברך. ועל אמונה זו נאמר שהיא "אינה תחת הזמן" בכך שהיא לא משתנה ולא מתפעלת כלל וכלל מנסיבות המקום והזמן³⁴.

הווי אומר שהאמונה מוציאה לפועל המעשי את המושג "נצח ישראל" שמעצם הגדרתו שולל כל שינוי, ולאור הבנה זו נאמר שמי שעובד להקב"ה הרי הוא כמותו מכוח הפסוק "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ". והוא שכאשר הקב"ה הוא "מבטחו" של הבוטח בו, פירוש הדבר שיש לו למאמין דרגה נצחית בכך "שהוא כיתד נאמן תקוע בלי שינוי", וכיוון שכך, הוא כמותו בהיותו נצחי כמו שהוא יתברך נצחי.

ולאור הנחות אלו מתבארת הגמרא המפליגה בשבחו של זה העונה אמן בכל כוחו.

ב. עונה אמן בכל כוחו

"כל העונה אמן בכל כוחו, פותחין לו שערי גן עדן"³⁵. ובמהר"ל: "אין הפירוש בכל כוחו – היינו בקול רם, דאם כן היה לו לומר בקול רם, גם אין פירוש בכל כוונתו דלא אמר בכל כוונתו, רק פירוש, בכל כוחו – ולא בשפה רפה רק בחתוך שפתים לגמרי"³⁶. ובכן, "בכל כוחו" – אינו "בקול רם" וגם לא "בכל כוונתו" שהרי כבר נקבע ש"אין עונין אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא יזרקנה מפיו"³⁷. ולכן השאלה: למה מתחייב שהעונה אמן יהגה אותו "בחיתוך שפתים לגמרי" דווקא? התשובה היא שאמונה האמיתית אינה עניין של התרת הספקות אלא להאמין באמונה שלמה בכל כוחו, כלומר – בכל הכוחות הפועלים בכלליותה של קומת האדם, וזה על אף ההסתר פנים הגורם לכך שמצבים שונים נראים כסותרים וכנוגדים את כל יכולתו ואת טובו יתברך. וכאשר האדם מאמין בהעדר כל אפשרות של שינוי, אמונה זו כשלעצמה היא היא הכניסה לגן עדן בכך שהיא מעלה אותו "למדרגה שאינה תחת זמן, הוא העולם העליון"³⁸. הווי אומר שבאמצעות אמונה זו, ישראל מוציאים אל לפועל הגמור את דרגתם הנצחית של "מאמינים", כלומר – את האמונה שהיא שורשית להם מצד הדרגה הנצחית שהטביעה בהם אמונתו של אברהם אבינו.

על סמך הבנה זו נאמרו דברי חז"ל המנוסחים בלשון זה:

אמר רבי נחמיה: לא זכו ישראל לומר שירה על הים אלא בזכות אמנה שנאמר (שמות ד, לא) "וַיַּאֲמֵן הָעָם", וכתיב (שם יד, לא) "וַיַּאֲמִינוּ בַּה'". אמר רבי יצחק: היו רואין כל אותן נסים שנעשו להם, ולא היה להם להאמין?! אלא אמר רבי שמעון בר אבא: בשביל האמנה שהאמין אברהם להקב"ה שנאמר "וְהֶאֱמִן בַּה'", ממנה זכו ישראל לומר שירה על הים שנאמר (שם טו, א) "אָז יָשִׁיר משֶׁה"³⁹.

ואין כאן חילוקי דעות יסודיים שהרי מיד אחרי הפסוק (שמות יד, לא) "וַיַּאֲמִינוּ בַּיהֹוָה וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" כתוב (שם טו, א) "אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" ממנו משתמע שהשירה היא ההמשך מהאמונה שבה הצטיינו ישראל. אלא פירושו הוא שכפי האמור מקודם, קריעת ים סוף היתה תופעה ניסית ששורשה בעולם הנצח⁴⁰, ואשר לכן מאמרו של רבי נחמיה לפיו ישראל זכו לומר שירה על שלמות זו משום שאמונתם בהקב"ה הפעילה את דרגתם של "נצח ישראל". על כך תגובתו של רבי יצחק: האמונה מעלה לדרגת הנצח בתנאי שהיא מתעוררת מעצמה, ולא מתוך התפעלות מנסיבות המקום והזמן כדוגמת מעשה ניסים. מכאן מסקנתו של רבי שמעון בר אבא: ישראל זכו לומר שירה על קריעת ים סוף לא מצד עצמם אלא מצד שהם מאמינים בני מאמינים, כלומר – מכוח האמונה השורשית הקשורה עם הדרגה הנצחית שהטביעה בהם אמונתו של אברהם אבינו.

וכאמור, כל זה נובע מכך שאברהם האמין בה' כשהובטח לו הזרע, אבל בנוגע להבטחה על ירושת הארץ, הוא שאל – "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה".

ג. הירושה בארץ היא ירושה בארץ החיים

והוא שישנו הבדל מהותי. הבטחת הזרע של הקב"ה בצירוף האמונה של אברהם אבינו הביאו לכך שלידתו של עם ישראל היתה מבוטחת לחלוטין. לא כן ירושת הארץ שעליה נתיירא אברהם היות שכך טען לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאין ואתה עושה להם כאנשי דור המבול וכאנשי דור הפלגה"⁴¹?! וכדברי המהר"ל: "שמא יעבור זרעו חס ושלום מן העולם לגמרי ואז תתבטל הירושה לגמרי"⁴². ובעניין זה עומק נוסף. המושג "ירושת הארץ" מורה על חלקם של ישראל בעולם הנצח, וכפי הכתוב (ישעיה ס, כא) "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ" שבו "ארץ" מתייחס ל"ארץ החיים" המבטא את העולם הבא⁴³. עיקר ההבטחה על ירושת הארץ הוא לפי זה ההבטחה על המשכיותם של הדורות בחילוף הזמן, המשכיות שעליה ביקש אברהם אות שתוודא שאף אם יהיה חטא, אותו חיבור לעולם הנצח יהיה נצחי בלי שום אפשרות של ביטול או של הפסק. ובקשת האות התחייבה מצד שאברהם היה ראשיתו והתחלתו של האומה הישראלית. והיינו שעצם המושג "התחלה" מקפל בתוכו את החיסרון בכך שאין בו ה"סוף" שהוא התכלית⁴⁴, ואשר לכן השאלה – "במה אדע כי אירשנה"? היות שהובטח לו "כה יהיה זרעך", כלומר – כמותך, איך לוודא שהתחלתה של האומה הישראלית תמשיך בלי גבול וסוף כך שהיא תשיג את יעדה ואת תכליתה שלמענם היא נוצרה?

על כך הברית שנכרתה בין אברהם לבין הקב"ה. מגמתה היתה אפוא לבטח את המשכיותם של ישראל בחילוף הזמן באופן שזו תהיה בלתי הפיכה לחלוטין בהעדר שום אפשרות של שינוי. והיות שבורא העולם הוא אחד ויחיד שלא ייתכן בו ביטול או הפסק, התחייב שישראל יהיו דבוקים בו יתברך כך שגם להם אותו קיום השולל סוף והעדר. והידבקות זו יצאה לפועל בצורה מעשית כאשר התקיימה הבשורה שהתבשר אברהם אבינו: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (…) וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג-יד). והוא שאותו "רכוש גדול" הוא תוכן הכתוב (שמואל ב טו, כט) "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם", נצחיות המתפרסמת בתואר – "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א). והיינו שישראל מתייחסים להקב"ה ביחס של אב ובן שמעצם אופייו בשום פנים ואופן לא מאפשר שיהיה בו ביטול או הפסק. מכאן שבתהליך של יציאת מצרים, הודגש שישראל הם "בנים" כפי הכתוב (שמות ד, כב-כג) "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי". וכן הוא שעל הכתוב (שם יב, כז) "וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ" מפרש רש"י שהם השתחוו "על בשורת הבנים שיהיו להם"⁴⁵, כלומר – על שזרעם יהיו מוכתרים בתואר "בנים למקום" על אף שיהיו רשעים⁴⁶.

וניתן לומר שכל הנ"ל נכלל בכתוב (בראשית טו, יג טז) "וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (…) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" שעליו נמסר מפי הגר"א שהקלקולים והגלות תלויים בזמן, ואילו התיקונים והגאולה תלויים בדורות⁴⁷. והיינו שכל הקלקולים נובעים משלטון הזמן, ואילו התיקונים בנויים על כך שהתואר "בנים למקום" – הגובר על שלטון הזמן, הוא זה המחבר והמקשר את הדורות. ובעניין זה דברי המדרש: "גדולה מילה, שאין התינוק נכנס למנין הדורות אלא למי שהוא מל שנאמר (תהלים כב, לב) "זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר לַה' לַדּוֹר"⁴⁸. והיינו שמילה – שהיא מצווה המוטלת על האב, מצביעה שהזכרים הישראלים הם "בנים למקום", "ועל ידי זה שהאב מל את בנו הוא מכניסו למספר הדורות"⁴⁹.

ד. סיכום: מופת ברור

בכתוב "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" וכן בברית שנכרתה בין הקב"ה לבין אברהם עקב שאלתו "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה", מקופלים יצירתו וקיומו הנצחי של עם ישראל. או ליתר דיוק, מילים ספורות אלו גיבשו בצורה מוחשית את ממדה העל טבעי של כנסת ישראל, צביון אינסופי המבדיל באופן מהותי את ישראל מכל העמים.

מובן מאליו שהרבה השלכות לבחינה אינסופית זו, אולם הפשוטה ביותר היא זאת הגורמת שככל מציאות בלתי מגובשת ובלתי מבוררת מצד אופייה הבלתי גבולי, עם ישראל אינו סובל שום הגדרה מוחשית. ישראל אינם אומה משום שהמושג "אומה" מחייב ארץ נושבת – הגדרה שאינה תואמת את עם ישראל שהתקיים בגולה אלפיים שנה; ישראל אינם דת משום שישראל אע"פ שחטא – ישראל הוא, וגם אינם גזע שהלוא גר הוא יהודי לכל דבר. טשטוש זה הוא כה מוחלט, עד שתיתכן החקירה "מיהו יהודי", שאלה יוצאת דופן היות שאין שום אומה אחרת שתהיה זהותה מוטלת בספק. וזה משום שלמעשה, אין לישראל שום הגדרה אחרת זולת זאת שהם "בנים למקום" שעולמם "חוץ" למשטר הגבולי השולט בעולם הטבע.

ובכן, אין לנו תיאר יותר מדויק של הצביון היהודי מאותה דרך שבה הלך הפילוסוף הצרפתי סארטר ביחסו ליהדות. "במידה שהיהודי לא היה קיים, האנטישמי היה ממציא אותו" – טען⁵⁰, ובעיקר הנחה מפורסמת זו: "היהודי הוא אדם שאנשים רואים אותו כיהודי"⁵¹. והיינו שסארטר, אחד מדמויות המפתח בפילוסופיה של האקזיסטנציאליזם, העמיד שהאדם הוא מה שהוא מרגיש ועושה במהלך חייו, תפיסה קיומית הגורסת שהוא אינו תלוי בשום מהות הקודמת לו, וממילא בהעדר כלשהו צו עליון האדם הוא חופשי לחלוטין לבחור את דרכו. ועל פי שיטה זו השוללת כל מושג של "מהות", "עצמות" או "ייחודיות" המיוחס לאדם, טען סארטר שהיהודי, הגדרתו – אדם שכך נתפס בעיני הזולת.

אלא שבֶּנִי לוי, עילוי עצום שהיה מזכירו הפרטי של סארטר, חזר בתשובה ונעשה לתלמידו של רבי משה שפירא זצ"ל. כתוצאה מקשריו עם בני לוי, סארטר בערוב ימיו שינה את דעתו מכל וכל, ובשיחות האחרונות שלו עם בני לוי הוא הכריז: "ברגע זה אני חושב שיש ממשות יהודית מעבר להרס שמחוללת האנטישמיות ביהודים", וכהשלמה לדבריו הוא ייחס לעם היהודי צביון "מטאפיזי" מצד הרעיון המשיחי שהוא נושא⁵². ולאמיתו של דבר, אין שום אפשרות לטווח בין שתי הגישות המנוגדות הללו. במידה שמתעלמים מהממד המטאפיזי של ישראל, הזהות היהודית היא אי-ישות שמציאותה נוצרה אך ורק על ידי המבט הסובייקטיבי של האדם.

וניתן לומר שקביעת עובדה זו מקופלת בדברי הרמב"ן לפיהם "אין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורת וניסיוני התכונה"⁵³. וזה – מסביר הרב הוטנר ז"ל, משום שכל מדע זקוק ל"מופת ברור" כדי להעניק מציאות לנושא שהוא חוקר, דבר שאפשר אך ורק כאשר נושא החקירה מתייחס למציאות של הווה. אבל חכמת תלמודנו הרי יוצרת מציאות של אחרית הימים, וממילא, לעת עתה אי אפשר שיהיה בחכמה זו מופת ברור.

באופן, כי חיסרון ה"מופת ברור" בחכמת תלמודנו, היא גאוותה ותפארתה של חכמת תלמודנו. כי אלמלא היתה בחכמת תלמודנו "היכי תמצי" של מופת ברור, כי אז היתה חכמת תלמודנו הופכת להיות חכמה חוקרת מציאות, במקום היותה חכמה יוצרת מציאות⁵⁴.

וכן הוא בנוגע למהותה של האומה הישראלית. אין בפנימיותו הייחודית של עם ישראל שום "מופת ברור" היות שייחודיות זו מתפרנסת כולה מאורותיה של אחרית הימים. באופן שחיסרון ה"מופת ברור" בצביונם של ישראל היא גאוותנו ותפארתנו משום שאלמלא היתה בזהות היהודית "היכי תמצי" של מופת ברור, כי אז היה עם ישראל כשאר העמים הנתונים תחת שלטון הטבע.

האמנם…

מוצדק לומר שבימינו אנו, מספיק להתבונן קצת בדברי הימים של ישראל ובגורלם יוצא דופן, וכבר ניתן למצוא בהם מופת ברור למושג "נצח ישראל".

1^ רש"י בראשית טו, ו.

2^ רמב"ן בראשית טו, ו.

3^ פירוש זה מובא גם בזוהר ח"ג קמח א.

4^ שם.

5^ שמות רבה פרשה כג פסקה ה.

6^ רמב"ן בראשית טו, ז.

7^ מזרחי בראשית טו, ו. ועיין גור אריה שם.

8^ כל הציטוטים הבאים בהמשך הם מתוך גור אריה, במדבר כג, י.

9^ שם.

10^ תנחומא ויקהל פרק ד פרשה ד.

11^ מהר"ל חידושי אגדות, בבא בתרא עג א.

12^ במדבר רבה פרשה ב פסקה יב.

13^ תנחומא שופטים פרק יא.

14^ רש"י שמות טו, א: "היו"ד על שם המחשבה נאמרה".

15^ זוהר ח"ב, קכג ב, ובהרבה מקומות.

16^ מהר"ל כת"י, הובא בגבורות ה', מכון ירושלים תשע"ה, פרק ז הערה 136.

17^ מהר"ל נצח ישראל הקדמה.

18^ מהר"ל גבורות ה' פרק ח.

19^ פחד יצחק על יום הכיפורים, מאמר לב אות ד.

20^ מהר"ל נתיבות עולם, הקדמה.

21^ זוהר ח"א צב.

22^ תנחומא בשלח פרק י.

23^ על פי שבת צז א.

24^ בראשית רבה פרשה מד פסקה כא.

25^ גבורות השם פרק ח.

26^ דברים רבה פרשה א פסקה יב.

27^ עיין בזה שפת אמת דברים – לסוכות, שנת תרמ"ט.

28^ מהר"ל דרך חיים פרק ו משנה ב.

29^ על פי מכילתא פרשת בשלח פרשה ו.

30^ מהר"ל נתיבות עולם, נתיב האמונה פרק ב.

31^ שם.

32^ שם נתיב העבודה פרק יא.

33^ שם.

34^ עיין בזה פחד יצחק על סוכות מאמר יז אות ד: "כל זמן שאין העבר והעתיד נכללים ביחידה אחת של בהירות עם ההווה, הרי זה העדר אמונה לפי משקל האמת דקדושה. ועלינו לדעת, כי כל עניני העדר אמונה שאנו מוצאים אצל אנשי קודש, נבחן הוא רק בבחינה זו. אלא ששגרת המחשבה המצויה מחליפה היא את העדר האמונה במשקל הקודש, בהעדר האמונה במשקל החול. ומתוך שהעדר האמונה במשקל החול משמעותו הוא ספקות במציאות הדבר, תופסת היא השגרה גם את העדר האמונה באנשי קודש בבחינה זו. אבל אין זו אלא טעות גסה. כי אין עניינם של ספקות כאלו אצל אנשי קודש, וכל עסק האמונה אצל אנשי קודש צריכה להיות נסקרת במשקל הקודש. והעדר האמונה במשקל הקודש אין לו שום שייכות עם המושג של ספקות".

35^ שבת קיט ב.

36^ מהר"ל חידושי אגדות תמיד, לב א.

37^ ברכות מז א.

38^ מהר"ל נתיבות עולם, נתיב האמונה פרק יא.

39^ שמות רבה פרשה כג פסקה ה.

40^ עיין בזה מאמרנו "קריעת ים סוף".

41^ ילקוט שמעוני בראשית פרק טו רמז עז. ועיין שמות רבה פרשה ה פסקה כב.

42^ מהר"ל גבורות השם פרק ח.

43^ סנהדרין פרק י משנה א; רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ה.

44^ עיין בזה מהר"ל גבורות ה' פרק ט.

45^ רש"י על אתר.

46^ בהגדה של פסח, השאלה הנזכרת כאן "מה בעבודה הזאת לכם" היא זאת של הבן הרשע.

47^ עיין בזה פחד יצחק ראש השנה מאמר כז אות ב, וכן בעדיות פרק ב משנה ט, ובפירוש הראב"ד שם.

48^ תנחומא וירא פרק ו.

49^ פחד יצחק פסח מאמר לה.

50^ J.P. Sartre, Réflexions sur la question juive, Folio Essais, Gallimard 2000, p.14.

51^ שם עמוד 81.

52^ L’Espoir maintenant, Entretiens de Benny Lévy et J.P. Sartre, ed. Verdier 1980, p. 77.

53^ רמב"ן, מלחמות ה', הקדמה.

54^ פחד יצחק חנוכה מאמר ט, עיין שם באורך.