חטא המרגלים

חטא המרגלים

הורדת PDF

תוכן העניינים

פרשת המרגלים לפי טעמה התחתון
א. פירושו של רש"י על חטא המרגלים
ב. פירושו של הרמב"ן על חטא המרגלים
ג. המרגלים חטאו באמרם "אפס"
ד. פירושו של המהר"ל על חטא המרגלים
ה. שיטת חז"ל בחטא המרגלים מתנגדת לפשוטו של המקרא
ו. הסתירות שבשיטת חז"ל

המונח "מרגלים" לפי טעמו העליון
א. מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם
ב. מצרים היתה ערוות הארץ
ג. לראות את ערוות זונות באתם לראות
ד. וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב
ה. חביבים שלוחי מצווה
ו. קנאים פוגעים בו נאמר רק למקנא מ"עצמו"
ז. נושא "מרגלים" הוא רק "מעצמם" של ישראל

הכישלונות המהותיים בשליחות המרגלים
א. "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם" – אלו משה ואהרן
ב. מרגלים על שם מעשיהם נקראו
ג. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה
ד. טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד

המורכבות שבפרשת המרגלים
א. מרגלי משה לעומת מרגלי יהושע
ב. שליחות המרגלים התנהלה על פי דרכי הבחירה
ג. לבחירה בטוב תוספת מעלה
ד. למה לא מנע הקב"ה את שליחות המרגלים
ה. יישוב ההערכות הסותרות זו את זו
ו. וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים
ז. וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם
ח. וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם
ט. אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ

כלב בן יפונה – דמותו
א. כלב בן יפונה – שפנה מעצת מרגלים
ב. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ
ג. "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים" – זה אברהם
ד. מרגלי יעזר – התיקון לפרשת מרגלים

בכייה לדורות
א. אין הארץ שייכת להם לגמרי
ב. גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם

פרשת המרגלים לפי טעמה התחתון

א. פירושו של רש"י על חטא המרגלים

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יג, א-ב), בלשון זה פותחת התורה את פרשת המרגלים.

וברש"י (שם) המתייחס ללשון המקרא "שלח לך":

"שלח לך" – לדעתך! אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב) "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" כמה שנאמר (שם) "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם". ומשה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר (שמות ג, יז) "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם (…) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה.

ביאורו של רש"י מיוסד על דברי חז"ל המתייחסים לפרשת המרגלים כפי שהיא מתוארת על ידי משה רבינו במשנה תורה (דברים א כא-כב): "רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת: וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ". וכפי המובא במדרש, על יוזמה זו גופא נתבעו ישראל. היות שהקב"ה ציווה אותם לעלות ולכבוש בלי שום אימה ופחד את הארץ המיועדת להם כפי שהובטח לאבות, איך ניתן להצדיק שמיד אחר כך הם התקרבו אל משה כדי להציע את שילוח המרגלים? וכאשר משה רבינו התיעץ עם השכינה, אישר לו הקב"ה שיוזמתם היתה באמת פסולה. כבר במצרים נמסר להם לישראל שהיא "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", ולמה אם כן לשלוח אנשים כדי לחפור את הארץ? לכן – "חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה". כתוצאה מכך: "שלח לך" – לדעתך! אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח".

ב. פירושו של הרמב"ן על חטא המרגלים

אלא שהרמב"ן חולק. אם יוזמה זו היתה כה פסולה מצד עצמה, איך זה שמשה רבינו הודיע "וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר" (שם שם, כג), ומה עוד, שהוא עצמו חזר ושלח מרגלים כדי לרגל את יעזר1, וכן הוא יהושע ששלח מרגלים שרגלו את יריחו2 ואחר כך את העי3? אלא וודאי – טוען הרמב"ן, "זו עצה הגונה בכל כובשי ארצות (…) ועל כן היה טוב בעיני משה כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי שהיתה על פי השם, ובמקומות רבים"4.

אלא שאם כן, לא ברור למה ציווה להם משה לבדוק הארץ "הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה (…) הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" (במדבר יג, יט-כ), הרי פרטים אלו אינם רלוונטיים לכיבוש הארץ? על כך מציע הרמב"ן שתי הבנות. בראש ובראשנה, חשוב "שיידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים", כלומר – מן המקומות שבהם הארץ היא שמנה ויש בה עץ. אלא שבעניין זה היבט נוסף. "ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג, ח) "אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה", בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (במדבר יג, כ), כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ", והיות שישראל השתעבדו במצרים בעבודת פרך "לא ידעו ולא יבינו, על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם". ולדעת הרמב"ן, הנחה זו ניתן להסיק מדיוק במקרא. במשנה תורה, משה רבינו מספר אודות ישראל שבקשו "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ", בהיות "ויחפרו" לשון "חיפוש בדרכים בעניין הכיבוש", ואילו הקב"ה ציווה (שם שם, ב) "וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" שהוראתו ביקור ובדיקה כדוגמת הסוחרים החפצים לקנות דבר. ועל סמך הבנה זו ציווה אותם משה לבדוק את "הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב" (שם שם, יח), ואת הארץ "הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה" (שם שם, יט) – "הכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות, ויעלו בה בחפץ גדול".

והנה כאשר המרגלים חזרו והראו את פרי הארץ ואמרו (שם שם, כז-כח) – "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", כתוב בהמשך – "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (שם שם, ל). ואינו מובן כלל: למה תגובה חריפה זו? סוף סוף, המרגלים "השיבו על מה שצווה אותם, ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו "אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות", וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם"??

ג. המרגלים חטאו באמרם "אפס"

על כך הסברו היסודי של הרמב"ן:

אבל רשעם במילת "אפס", שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום ענין. (…) והנה אמרו לו, הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבא אליהם – "כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם"5.

והיינו שהמילה "אפס" הביאה את כלב לעמוד על סוף דעתם של המרגלים, ולכן הוא ניסה לשכנע את העם "כי יכול נוכל לה". אולם כאשר ראו המרגלים שישראל עדיין נוטים לעלות ויהושע וכלב מחזקים את לבם, הם הוציאו דיבה בשקר כדי לבטל באופן סופי את עלייתם, ואמרו (שם שם, לב-לג): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

דיבת המרגלים לאמר: כי הארץ ההיא חזקת האויר כבדת הטבע, ומימיה ופירותיה עבים וכבדים ויגדלו גדול רב מאד, ולא יסבלו אותם מזגי בני אדם הבינונים, זולתי הענקים ואנשי מדות שהם בעלי כח החזקים בטבעם אשר הם עצומים בגבהם וקומתם, ולכן תגדל אנשים גדולים מאד ותמית שאר בני אדם כולם, כמנהג במאכלים הגסים.

ועל זה נענשו למות במגפה, שנאמר (שם יד, לז) "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'6.

סיכומו של דבר, הבקשה של ישראל "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" היתה הגונה לחלוטין היות שכן דרך הכובשים, ומתוך כך הסכים משה רבינו "וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר". אלא שהמרגלים קלקלו והוציאו דיבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה, ועל כל פנים טענו שלא ניתן לכבוש אותה בהיות העם ההוא גדול ורם, וזה למרות ההבטחה לפיה "ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם" (דברים א, ל). ואשר לכן מסקנתו הסופית של משה רבינו: "וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם שם, לב), מסקנה שהיא גם זאת של הרמב"ן: "שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה, הנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה"7. והיינו שלפי "פשוטה ומשמעה" של פרשת המרגלים, "לא נמלך משה בשכינה (…) אבל היה העניין כך, ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך בא הדבור אל משה כשאר הדברות, ואמר לו סתם "שלח לך אנשים" – "כי הסכימו לשלוח מרגלים"8.

אולם "על דעת רבותינו" – מזכיר הרמב"ן, "חטאו באמרם נשלחה אנשים לפנינו, בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת"9. והיינו שעצם הבקשה לשלוח את המרגלים היתה פגיעה באמונה, וכאשר משה רבינו מגלה "וייטב בעיני הדבר", זה כפי שפירש רש"י שמשה כאילו הסכים לדבריהם מתוך תקווה שכאשר הם יראו שהוא לא מעכב את בקשתם, סימן הדבר שידוע לו בהחלט שטובה הארץ, ומתוך כך הם יחזרו מיוזמתם10. אלא שהרמב"ן לא קיבל פרשנות רש"י לפיה משה כאילו הסכים לבקשת ישראל ולא היה כך בלבבו. וזה משום שמלבד שהיא די דחוקה, היא בעצם לא מתיישבת עם דברי חז"ל עצמם. והוא שאודות הכתוב "וייטב בעיני הדבר" הם מדייקים "בעיני – ולא בעיניו של מקום"11, ואם כדברי רש"י – העיר המהר"ל, דיוק זה אינו עולה יפה שהרי "בעיני משה גם כן לא היה טוב"12. וכדי ליישב את המדרש מקושיית הרמב"ן, המהר"ל מציע דרך אחרת.

ד. פירושו של המהר"ל על חטא המרגלים

וודאי – הוא כותב, בקשת ישראל לשלוח מרגלים היתה הגונה לחלוטין היות שכן הוא דרך הכובשים, ואין זה פגיעה באמונה "שאדרבה, אין לסמוך על הנס ויש להשתדל לעשות כל דבר שראוי לעשות". וזו גופא הסיבה שיהושע שלח גם הוא מרגלים לרגל את הארץ, "ודבר זה היה טוב בעיני ה' בודאי (…) שמורה להיותם זריזים בכבוש הארץ (…) ולפיכך היה טוב בעיני משה. ודבר זה פירש גם כן הרמב"ן ז"ל"13. אלא שהקב"ה "ראה מה שבתוך לבם הרע, שלא היה זה בלבבם רק תואנה, וכוונתם שלא היו מאמינים שהארץ טובה", ולכן כאשר משה נמלך בהקב"ה "שאין לעשות בלא עצה", אמר לו הקב"ה "שלח לך" – לדעתך, אני איני מצוה לך וכו", כי הבא לטמא פותחין לו. מזה הבין משה ששליחות זו אינה רצויה, ואם בכל זאת הוא שלח אותם, היה זה מתוך תקווה שיבטלו את יוזמתם "כשיראו שאני מצוה להם לשלוח ולראות, שאלמלא לא היה טובה לא הייתי אומר להם לראות על כל דבר ודבר"14. אלא שניסיון זה לא צלח שהרי בסופו של דבר אמרו "אפס כי עז העם וכו'", "וכל "אפס" הוא למעט מענין הראשון, וכך הוא ממעט: הארץ טובה מאוד אבל אין טובתה מועיל כי העם עז ולא תועיל לנו הטובה (…) ובלשון "אפס" סתרו דבריהם, ובזה יתורץ הכל"15.

אלא שהסברו של המהר"ל זקוק לעיון. לדעתו, בקשת ישראל "נשלחה אנשים לפנינו" כשלעצמה היתה הגונה לחלוטין היות ש"אין לסמוך על הנס ויש להשתדל לעשות כל דבר שראוי לעשות". אלא שישראל הסתירו את מחשבתם האמיתית, ומתוך כך לא עמד משה רבינו על כך שלמעשה "היה זה בלבבם רק תואנה, וכוונתם שלא היו מאמינים שהארץ טובה". אולם מלשון המדרש, משמעות הדברים היא שעצם הבקשה "נשלחה אנשים לפנינו" היתה בלתי הגונה בכל מקרה אף כשמטרתה היא כדרך הכובשים.

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" – אע"פ שאמר הקב"ה "שלח לך", לא היה מן הקב"ה שילכו. למה? שכבר אמר להן הקב"ה שבחה של ארץ ישראל (…) ועד שהם במצרים אמר (שמות ג, ח) "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", והכתוב אומר (שם יג, כא) וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ". ומהו שלח לך אנשים? אלא ישראל הן בקשו הדברים הללו.

בשעה שהגיעו לירש את התחומין [קרוב לכבוש את ארץ ישראל], אמר להם הקב"ה (דברים א, כא) "רְאֵה נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת". באותה שעה נתקרבו ישראל אצל משה (…) ואמרו (שם שם, כב) "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" – שלא האמינו, וכן בדוד הוא אומר (תהלים עח, י-כב) "וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת (…) כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים".

רבי יהושע אומר: למה היו דומין? למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה, אמר לו המלך: זמנתי לך אשה נאה ובת טובים ועשירה. אמר לו הבן: אלך ואראה אותה – שלא היה מאמין לאביו. מיד הוקשה הדבר והרע לאביו, אמר אביו: מה אעשה? אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשיו, הוא אומר כעורה היתה לפיכך לא רצה להראותה. לסוף אמר לו: ראה אותה ותדע אם כזבתי לך. ובשביל שלא האמנת בי, קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אלא לבנך אני נותנה. וכך הקב"ה אמר לישראל – טובה הארץ, ולא האמינו אלא אמרו "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ". אמר הקב"ה: אם מעכב אני עליהם, הם אומרים על שאינה טובה לא הראה אותה לנו, אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה, שנאמר (במדבר יד, כג) "אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ" – אלא לבניהם אני נותנה16.

הדברים ברורים. אחרי שהקב"ה פירט להם לישראל את שבחה של ארץ ישראל, אין שום מקום לשילוח מרגלים, וכאשר הציעו "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ", היו ישראל כדוגמת אותו בן שלא האמין לאביו שהאשה שהוא זימן לו היא בת טובים נאה ועשירה. וכפי שכתב הרמב"ן: "ועל דעת רבותינו חטאו באמרם "נשלחה אנשים לפנינו", בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת", ואשר לכן – כפי שדרשו חז"ל, "שלח לך – לדעתך", היות ש"לא היה מן הקב"ה שילכו". אלא שאם כן חוזרת קושיית הרמב"ן: איך להעלות על הדעת ששילוח מרגלים נחשב כפגיעה חמורה באמונה, הלא משה עצמו שלח אחר כך מרגלים ביעזר, וכן יהושע – ביריחו והעי? אולם לאמיתו של דבר, גישת חז"ל בעניין חטא המרגלים היא כולה תמוהה היות שבהשקפה ראשונה, היא מתנגדת למובנו הפשוט של המקרא.

ה. שיטת חז"ל בחטא המרגלים מתנגדת לפשוטו של המקרא

מינוי המרגלים מתואר במשנה תורה בלשון זה:

רְאֵה נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת: וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט (דברים א, כא-כג).

אודות המילה "ויחפרו" מסביר רבינו בחיי – "יכנו הכתובים הריגול בלשון חפירה, כי החופר יחפש מה שבסתר"17, והמטרה הסופית של שליחות זו היתה אפוא – כדברי רש"י, כדי לדעת "וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן"תחילה לכבוש"18. וכן כתוב אצל המרגלים ששלח יהושע (יהושע ב, ב-ג): "וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ: וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ".

"חפר" בנידון כאן מובנו אפוא "ריגול", אלא שאם כן, מאוד קשה להבין את הגמרא שזה לשונה:

"וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר" – אמר ריש לקיש: בעיני – ולא בעיניו של מקום. "וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" – אמר ר' חייא בר אבא: מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל, כתיב הכא "ויחפרו לנו את הארץ" וכתיב התם (ישעיה כד, כג) "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה"19.

והיינו ש"חפר" עניינו גם "בושה", ואשר לכן דברי חז"ל לפיהם הלשון "ויחפרו" בא להודיע שכוונתם של ישראל לא היתה אלא לבייש את ארץ ישראל, דבר שעליו לא עמד משה, ולכן "וייטב בעיני – ולא בעיניו של מקום". ונשאלת אפוא השאלה: על סמך מה פירשו חז"ל את המאורע בצורה כה שלילית? למה לא נמשכו אחרי ההבנה הפשוטה לפיה "ויחפרו" עניינו ריגול שהוא רצוי בהחלט לכל הדעות היות שמטרתו היא כבישת הארץ כדי לא לסמוך על הנס? והיה מקום לומר שהוכחתם היא מהכתוב "שלח לך" – הבא ללמד ששליחות זו לא היתה על דעתו של הקב"ה, וכפי לשון רש"י על פי המדרש – "שלח לך" – לדעתך! אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח". על כך פירושו של רש"ר הירש שבדומה לכתוב (במדבר י, ב) "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף", (שמות ל, כג) "קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ", ועוד רבים כאלה שבהם ההוספה "לך" איננה גורעת כלל ממשמעות הציווי, כן הוא "שלח לך" שהוא ציווי גמור כפי שמעיד הכתוב (במדבר יג, ג) "וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה (…) עַל פִּי ה'"20. ואם כן, למה התרחקו חז"ל מפשוטו של המקרא?

אולם לאמיתו של דבר, בעניין המרגלים אנו מוצאים במדרשי חז"ל דעות הפוכות המתנגדות זו לזו באופן הקיצוני ביותר.

ו. הסתירות שבשיטת חז"ל

בגמרא מובא שכאשר המרגלים חזרו אל משה, כתוב (במדבר יג, כו) "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ" שמזה הסיקה "מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה אף הליכה בעצה רעה" – "שמתחילה להוציא דבה נתכוונו"21. והנה דברי חז"ל אלו הביא רש"י בפירושו על התורה22, ואשר לכן התמיהה: איך זה תואם עם דברי רש"י על הכתוב (במדבר יג, ג) "כֻּלָּם אֲנָשִׁים" – "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו"? ולאמיתו של דבר, קושייה זו מתייחסת גם למדרש רבה עצמו, ולשם כך אנו מביאים דברי חז"ל אלו בשלמותם:

הקב"ה, כשראה הזקנים מעשיהם כשרים – קרא אותם לשמו, שנאמר (במדבר יא, יג) "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ", וכשראה את המרגלים שהן עתידין לחטוא, קרא אותם לשמו של משה, שנאמר "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים".

זה שאמר הכתוב "מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל" (משלי כו, ו). וכי כסילים היו המרגלים, והלא כבר נאמר "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים", וכל מקום שנאמר בו "אנשים" – בני אדם צדיקים הן (…) ולאלו את קורא "שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל"?! אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דיבת הארץ שנאמר (משלי י, יח) "וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל". אעפ"כ בני אדם גדולים היו, ועשו עצמן כסילים עליהם משה אומר (דברים לב, כ) "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם".

שאלו נבחרו מכל ישראל על פי הקב"ה ועל פי משה, שכן הוא אומר (שם א, כג) "וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט". ומנין אתה אומר שהיו צדיקים? שהרי משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו שנמלך עם הקב"ה על כל אחד, ואמר – פלוני משבט פלוני? ואמר לו ראוים הם. מנין שאמר לו הקב"ה למשה ראוים הם? שנאמר "וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה'".

ואח"כ לסוף ארבעים יום נהפכו ועשו כל אותה צרה והן גרמו לאותו הדור שילקה אותה המכה שנאמר "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה" שנתבררו צדיקים ונתהפכו, לכך נאמר "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים", "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה" (במדבר יג, טז) [שטרם שנתהפכו היו הם "אנשים", כלומר – צדיקים]23.

ואכן כשנשלחו, המרגלים היו "צדיקים" ו"אנשים גדולים" שהרי עליהם הצהיר משה "וייטב בעיני הדבר", ועובדה היא שהם נבחרו "מכל ישראל על פי הקב"ה ועל פי משה", וגם נשלחו "על פי ה'". אלא שהם נהפכו ל"כסילים" לסוף ארבעים יום כשחזרו מתור הארץ. ואם הקב"ה ציווה למשה רבינו "שלח לך", זה משום שהוא ראה שעתידים המרגלים לחטוא, אולם בשעת מינוי השליחות, המרגלים היו ראויים לחלוטין כפי הכתוב המדגיש שהיו הם "אנשים", כלומר – צדיקים שנשלחו "על פי ה'".

אלא שמאידך גיסא, אנו מוצאים שבפתיחה לפרשת המרגלים, המדרש קובע שבניגוד לשלוחי יהושע שהיו צדיקים, "שלוחים ששלח משה היו רשעים. מנין? ממה שקרינו בעניין "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים"24. והשאלה מתבקשת מאליה: איך זה מתיישב עם דברי חז"ל הבאים בהמשך לפיהם המרגלים היו צדיקים ואנשים גדולים? בנוסף, במדרש המצוטט כאן מובא שהכתוב "על פי ה'" בא להעיד שהמרגלים היו ראויים, אולם במדרש המופיע בהמשך25 מובא שהקב"ה – המגלה עמוקות ונסתרות, ידע שכוונתם של המרגלים היא לרעה, ולכן אמר לו למשה "שלח לך" – לעצמך, מנין? שכן כתיב (במדבר יג, טז) "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ". ולפי דעה זו פירש רש"י שהכתוב (שם, ב) "וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה (…) עַל פִּי ה'", ביאורו – "ברשותו, שלא עכב על ידו". אולם ברור שהנפלא ביותר היא הגמרא המעמידה:

אמר רבי יצחק: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד. "סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל" (במדבר יג, יג), "סתור" – שסתר מעשיו של הקב"ה, "מיכאל" – שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן: אף אנו נאמר – "נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי" (שם שם, יד), "נחבי" – שהחביא דבריו של הקב"ה, "ופסי" – שפיסע על מדותיו של הקב"ה26.

"על שם מעשיהם נקראו", פירושו – שהחטא היה להם דבר מהותי, וממילא, היו הם מיועדים להיכשל. איך ייתכן?! הלא היו "צדיקים" ו"אנשים גדולים", אתמהא?! על כל פנים, לפנינו שתי שיטות הפוכות מן הקצה אל הקצה. מחד – שליחות המרגלים כשלעצמה היתה פגיעה באמונה והמרגלים היו רשעים גמורים שנשלחו רק על פי דעת משה, ומאידך – שליחות המרגלים כשלעצמה היתה הגונה לחלוטין והמרגלים היו אנשים צדיקים וגדולים שנשלחו על פי ה', ונהפכו לכסילים רק אחרי הארבעים יום שתרו בארץ.

לכן, אם כי נכון הוא שפירושו של הרמב"ן בצירוף פירושו של המהר"ל מבארים את פרשת המרגלים "כפשוטה ומשמעה", בכל זאת דברי חז"ל הנוטים לכאן ולכאן מעידים שלפרשת המרגלים תוכן מורכב מאוד המתעלה על מובנו הפשוט של המקרא.

המונח "מרגלים" לפי טעמו העליון

א. מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם

המונח "מרגלים" מופיע לראשונה אצל יוסף שהאשים את אחיו – "מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (בראשית מב, ט). ומפרש רש"י (שם) שכל ערווה שבמקרא לשון גילוי, ויוסף כאילו בא להאשים את אחיו שכוונתם היא לראות את מקום תורפה של הארץ מהיכן היא נוחה לכבוש. והנה במדרש מובא שאנשי יוסף מצאו אותם בשוק של זונות, וכאשר יוסף שאל אותם "מה טיבכם בשוק של זונות", הם השיבו לו "אבדה נאבדה לנו והיינו מבקשים אותה"27. אלא שכך באמת תרגם יונתן בן עוזיאל: "למחמי ית ערית מטעיתא דארעא אתיתון למחמי" – "לראות את ערוות זונות באתם לראות", ובדרך זו – "ערוות זונות" – תרגם גם את הפסוק הבא בהמשך (שם שם, יב) "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת". ברור שהבנה זו היא מאוד תמוהה: מה זאת אומרת שיוסף האשים את אחיו שהם באו לראות ערוות זונות, מה לעניין זה עם מובנו של המקרא?

והנראה שיש לו לתוכן זה חשיבות מכרעת. והוא שהמקום הראשון בתורה שבו מופיע המונח "מרגלים" הוא בנידון כאן, וידועים דברי ר' צדוק הכהן: "וקיבלתי שבכל דבר וענין במקום שמילה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש העניין"28. לכן, כאשר יוסף מטיל אשמה על אחיו שהם מרגלים שבאו במצרים לראות את "ערוות הארץ-הזונות", לפנינו השורש של הנושא "מרגלים".

באופן כללי, הזנות קשורה עם עניין של גילוי וראייה כפי הכתוב (ויקרא כ, יז) "וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה", ולכן השאלה: מה לערווה עם תוכן של גילוי לעיניים?

פשר הדבר גנוז בפנימיותה הנשגבה של פעולת ההולדה:

והנה מכל המון פעולותיו ודרכיו של העולם העובר, הפעולה היותר מתקרבת לתחומו של הנצח הקיים היא פעולת ההולדה. שהרי רק על ידי פעולת ההולדה מתקיימת היא נצחיותו של המין או של האיש. ואשר על כן, מתקרבת היא פעולת הולדה לתחומו של הנצח עד כדי כך שהיא נכנסת לגמרי בתחום שלטונה של ההנאה. כללא הוא, שלטונו של כוח התענוג הוא בעולם הנצח29.

על אף שנחיצות הבחירה מחייבת את הסתרתו ואת היעלמותו של עולם הנצח, ישנו בכל זאת תחום בעולמינו זה שעדיין נשאר קרוב ביותר לפנימיות זו, והמגלה, במידה מסוימת, את התוכן הגנוז בשמים והארץ החדשים. תחום זה הוא תהליך ההולדה. בזה שהינו מבטיח את המשכיותו, כלומר – את נצחיותו של האדם, לפעולת ההולדה בחינה אינסופית המעניקה את תחושת העונג הכרוך בתהליך הזיווג. והיות שמאוד קרוב שיהיה האדם להוט ונמשך אחרי העונג בלי להתייחס כלל לפנימיותו האמיתית, כרוך בכל הנוגע לפעולת ההולדה מושג של "ערווה", פירוש – תורפה וחולשה המאפשרות פגימה והשתלטות בלתי הולמת על פנימיות זו. הווי אומר שהמניע של גילוי עריות אינו אלא הכמיהה לנצחיות שאמנם מתבטאת בבחינתה המגושמת והשפלה ביותר.

ב. מצרים היתה ערוות הארץ

והנה על תושבי מצרים נאמר שהם נעשו לשם נרדף לזנות כפי הכתוב (יחזקאל כג, כ) "אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם", ועובדה היא שמצרים פיתחה תרבות המבוססת כולה על הרדיפה אחרי הנצחיות. על הנחה זו מעידים חכמת החניטה ובניין הפירמידות שנועדו לשמור על הגוף במעברו ל"גן עדן" המצרי, שזאת הסיבה שהמתים נקברו עם אוכל ושתייה כ"צידה לדרך", וגם עם תכשיטיהם, כסף וזהב, כדי לוודא את קיומם ומעמדם "בעולם הבא". מכאן שמצרים כשלעצמה מכונה בשם "ערוות הארץ". כינוי זה בא להורות שזולת ארץ ישראל, מצרים היתה הארץ הקרובה ביותר לתחומו של הנצח, ומתוך כך בחינתה היתה זו של "גן" כפי הכתוב (בראשית יג,י) "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם"30. אלא שהמצריים השתלטו על אורות הנצח בצורה החומרית והירודה ביותר עד כדי להפוך אותם ל"ערווה" במלוא מובנה של המילה, כלומר – אמצעי שתכליתו למלאות את הנאתם העצמית בלבד.

זו הסיבה שישראל השתעבדו במצרים דווקא. והיינו – כותב המהר"ל, "מאחר שגזר השם יתברך שעבוד ועינוי על ישראל", היה ראוי שיהיו "משועבדים דווקא למצרים, כי לא יתפעל דבר כי אם מהפכו"31. והמהר"ל מפרט: נכון שההפכים מתנגדים מצד עצמם, אולם מצד שהם מתחברים ביחד בהשלמת כל דבר, בהכרח שיש להם חיבור, שזאת הסיבה שישראל ישבו במצרים דווקא32. והיינו שמצרים התאפיינה במעלה שהיתה עצם חסרונה. מעלתה התבטאה בכך שהארץ היתה משקפת את פנימיותה של הבריאה, ובמקביל, לתושביה היתה היכולת לקלוט אורות אלו, ומתוך כך – "היתה חכמת מצרים יותר מכל העולם"33. אלא שאותה "חכמה" נהפכה לגורם של "ערווה" בכך שהמצריים חיללו את תוכנה האינסופי כדי להשתלט על רובדה הגבולי כדוגמת הזנות, הכישוף והרדיפה אחרי הנצחיות במובנה השטחי והירוד ביותר. במקביל, על ידי השעבוד והעינוי, ישראל נהפכו לחלק בלתי נפרד של מצרים בהעדר כל מציאות עצמית עד שהשתקעו במ"ט שערי טומאה, ובקושי הבחינו בינם לבין המצריים. אולם כאשר נעשו לשש מאות אלף, החוק הגוזר שכל ההפכים בהכרח מתפעלים זה מזה הביא לכך שאותו חומר – שאצל המצריים היה שם נרדף ל"ערווה", נעשה אצל ישראל ללבוש ולכלי קיבול לאורות הנצח. או במילים אחרות, כנסת ישראל רכשה את החומר המצרי, חומר שאמנם הזדכך מכל הסיגים השליליים שהיו טבועים בו. והנחה זו מנוסח במדרש בלשון זה:

"וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל" (דברים ד, כ) – כשם שהזהבי פשט ידו ונוטל הזהב מן הכור, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים. וכעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה, והרועה נותן ידו ושומטו, כך "הֲנִסָּה אֶלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (שם שם, לד)34.

בני ישראל נדמו לעובר הנתון בתוך מעיה של בהמה משום שבדומה לעובר, הם ירשו את החומר שאפיין את המצריים. אולם כדי להוציא את כל הסיגים והפסולת שהיו קיימים בחומר זה, התחייב שבני ישראל יעברו את התהליך של הזהב המתנקה והמִטהר באשו של כור הברזל35. להשתעבדות זו אפוא סיבה אחת: לרשת את "לבושם", כלומר, את חומריותם החיצונית, כאשר היא נקיה מכל סיג וקלקול.

ג. לראות את ערוות זונות באתם לראות

לאור הנחות אלו מתבארים דברי יונתן בן עוזיאל שהובאו לעיל: "לראות את ערוות זונות באתם לראות". ושאלנו: מה להם לשבטי י-ה עם שוק של זונות? אלא שהם הם הדברים. והוא שכאשר רואים את הטוב בתוך תוכו של הרע, לראיה זו דרגה המשתייכת לקץ הימים שעתיד להתאפיין בכך ש"לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר" (זכריה יד, ז), ואשר לכן דברי הזוהר המעמידים שהאור היוצא מתוך החשכה הוא המעולה מכל אור36. במקביל, על ידי ש"ראו" את ערוות הארץ שבמצרים, השבטים התחברו באורות הנצח שהסתתרו בתוך תוכה של "ערוות הארץ" כך שעל ידי השעבוד, ישראל הוציאו את חומריותה של מצרים משוק הזונות כדי לצרפה בתחום הקדושה, וכלשון חז"ל – "אבדה נאבדה לנו, ואנו מבקרין אחריה". ולאור הנחה זו מתפרש הכתוב (שמות יב, לה-לו) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה (…) וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" שעל פי חז"ל מובנו "מלמד שעשוה כמצודה שאין בה דגן; ריש לקיש אומר: כמצולה שאין בה דגים"37.והוא שהדגים משקפים את החיות הגנוזה במים אשר בימים, בעוד שהדגן מציין את החיות הטמונה באדמה. באמרם שבני ישראל הוריקו את הימים מדגיהם ואת הארץ מהדגן, כוונתם ז"ל להורות – שמצרים נשללה מחיותה ומסיבת מציאותה. וזה גם מה שאמר פרעה ליוסף (בראשית מה, יח) "וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם", פסוק עליו כותב רש"י "ניבא ואינו יודע מה ניבא, סופה לעשותה כמצולה שאין בה דגים". בכך שישראל הוריקו את ה"טוב" שבתוך כוחות הטומאה, כוחות אלו התבטלו ממציאותם, וממילא, ארץ מצרים התנתקה ממקור חיותה והיא נעשתה כמצודה שאין בה – לא דגן ולא דגים. ועובדה היא שבתקופה זו, שקעה שמשה של מצרים, והיא ירדה מגדולתה של "מרכז העולם" כמו שאירע לספרד אחרי גירוש היהודים.

מכאן המסקנה. לפי טעמו התחתון, "ריגול" מלשון "רגל", פירושו – פעולת סתר של הכנסת רגל במקום או בתחום שרוצים לכבוש או להשתלט עליו בדרך נוחה. אולם מהכתוב "מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" אנו למדים שלפי טעמו העליון, המונח "מרגלים", סוף עניינו – להכשיר את כיבוש הארץ בכך ש"רואים את ערוות הארץ", כלומר – שמכניסים רגל באורות הנצח המסתתרים בתוך תוכה של "ערוות הארץ" כך שבהעדר כוחות הטומאה, תושבי הארץ מתנתקים ממקור חיותם. ועל פי יסודות אלו התנהלה שליחותם של המרגלים ששלח יהושע כדי לרגל את יריחו.

ד. וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב

"וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה" (יהושע ב, א). בראש ובראשונה, חייבים להדגיש שזולת ציוויו מאוד סתמי – "ראו את הארץ ואת יריחו", יהושע לא מפרט כלל למרגלים את תוכן הריגול מה עליהם לראות. בנוסף, לפי רש"י (שם), "אשה זונה" – שאליה באו המרגלים, פירושה – פונדקאית המוכרת מיני מזונות.

אולם חז"ל דרשו "זונה" כפי משמעותה המקובלת:

אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה. אמרו: בת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים וזנתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר. אחר חמישים שנה נתגיירה, אמרה: יהא מחול לי בשכר חבל חלון ופשתים38.

וברש"י:

במכילתא תניא – הכי אמרה: ריבונו של עולם! בשלושה דברים חטאתי, בשלושה ימחל – בחבל ופשתים וחלון. שהיו מנאפים עולין אליה בחבלים דרך החלון ויורדים, וגם טמנתם בפשתי העץ. ובאותן שלשה דברים עצמן זכתה להציל השלוחים39.

למאמרים אלו חייבים לצרף את הגמרא לפיה "רחב בשמה זינתה", כלומר – עצם הזכרת שמה כבר עוררה את תאוות זנות לאלו שידעו אותה40. לאור הנ"ל מוצדק אפוא לומר ש"רחב" נעשתה לשם נרדף לזנות. היא זינתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, או במילים אחרות, היא היתה הביטוי של "ערוות הארץ" כל עוד שישראל שהו במדבר. והם הם הדברים. כאשר יהושע מצווה למרגלים "לכו וראו", הכוונה היא "לכו וראו את ערוות הארץ", וממילא – "וילכו ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב".

לאור הבנה זו ניתן ליישב תמיהה יסודית אודות שליחותם של מרגלי יהושע. מסופר שרחב גילתה למרגלים בפרטי פרטים – "נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם" (יהושע ב, ט), וכשחזרו משליחותם, כתוב (שם שם, כד-כד) "וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ". והנה לפני שהוא שלח את המרגלים, הקב"ה מצווה לו ליהושע "וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל משֶׁה" (שם א, ב-ג). אולם למרות הבטחה זו, הרי אין סומכים על הנס ולכן רצוי שהמרגלים יראו ויבדקו את מקום תורפה של הארץ מהיכן היא נוחה לכבוש. אולם בנידון כאן, המרגלים לא ראו ולא כלום ורק מסרו את דברי רחב "נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם", דבר שבוודאי כבר היה ידוע לו ליהושע מפי הגבורה שהרי נצטווה "עבור את הירדן הזה". מה אפוא היתה תועלתם של המרגלים? על כך הכתוב "וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם". והיינו שהריגול התבצע דרך כל "המוצאות", כלומר – דרך כל הפרטים שאפיינו את מפגשם עם רחב הזונה. לא רק שהיא זאת שהצילה אותם וקיימה את שליחותם, אלא שהצלה זו יצאה לפועל על ידי אמצעים – חבל, פשתים וחלון – שבהם רחב השתמשה כדי להעלות אליה את הנואפים. ובסופו של דבר, מרחב הזונה – שהתגיירה ונישאת ליהושע, "יצאו שמונה נביאים והם כהנים, ואלו הן: נריה ברוך ושריה מחסיה ירמיה חלקיה חנמאל ושלום. רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה"41.

הווי אומר שהמרגלים "ראו את ערוות הארץ", כלומר – הם "הכניסו רגל" בתהליך המשתייך לעתיד לבוא שבו "ערוות הארץ" יצאה ממסגר הטומאה כדי להצטרף לתחום הקדושה, תהליך של ביטול כוחות הטומאה שהביא לכך שתושבי יריחו התנתקו ממקור חיותם. והיות שכל זה אירע בתוך החומה שהגינה על יריחו, המרגלים מילאו את משימתם בזה שהיתה להם לישראל "רגל" באותה תופעה נסית שהפילה את החומה (יהושע ו, כ): "וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ".

ה. חביבים שלוחי מצווה

המרגלים ששלח יהושע קיימו אפוא שליחות שהיא הדוגמה למופת לריגול כפי שהוא בטעמו העליון, ואין – אם כן, כל פלא שכפתיחה וכהקדמה לפרשת מרגלי משה, המדרש דן ומאריך אודות מרגלי יהושע בלשון זה:

הלכה: מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלשה ימים? שנו רבותינו: אין מפליגין בספינה בים הגדול שלשה ימים קודם לשבת בזמן שהוא הולך למקום רחוק, אבל אם מבקש לפרוש כמו מצור לצידון, מותר לו לפרוש אפי' בערב שבת מפני שהדבר ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום. בשליח הרשות – ואם היה שליח מצוה מותר לו לפרוש בכל יום שירצה. למה? מפני שהוא שליח מצוה, ושליח מצוה דוחה את השבת, וכן את מוצא בסוכה, ששנינו ששלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחתו.

ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותם שנים ששלח יהושע בן נון, שנאמר (יהושע ב, א) "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם [אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ]". מי היו? שנו רבותינו: אלו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותן. מהו "חֶרֶשׁ"? מלמד שעשו עצמן קדרין, והיו צווחין: הרי קדרות, מי שירצה יבא ויקנה! כל כך למה? שלא ירגיש בהן אדם, קרי ביה חֶרֶשׂ, כדי שלא יאמרו בני אדם שהן מרגלים.

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה" (יהושע ב, א) – עמדה וקבלן והרגיש בהן מלך יריחו ושמע שבאו לחפור את הארץ (…) כיון שהלכו לבקשם מה עשתה רחב? נטלה אותם להטמינם. אמר לה פנחס: אני כהן והכהנים נמשלו למלאכים (…) והמלאך, מבקש – נראה, מבקש – אינו נראה (…) הטמינו לכלב חברי ואני עומד לפניהן ואינן רואין אותי. וכן עשתה, שנאמר (יהושע ב, ד) "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנו", "ותצפנם" – אין כתיב כאן אלא "ותצפנו", הרי שלא הטמינו לפנחס אלא לכלב.

ללמדך כמה נתנו שני צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם, אבל שלוחים ששלח משה היו רשעים. מנין? ממה שקרינו בעניין "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים"42.

מאמר זה הוא תורה שלמה משום שבכך שהיא מפליגה בשבח המרגלים ששלח יהושע, היא בעת ובעונה אחת מגלה את הסיבה שהביאה לכך שהמרגלים ששלח משה נכשלו בשליחותם. ואכן כהקדמה למאמרם, חז"ל מאדירים ומשבחים את שלוחי מצווה ומדגישים שהם כה חביבים לפני הקב"ה עד ששליחותם דוחה את השבת ופוטרת אותם מן הסוכה. ומסביר המהר"ל: אם כי בוודאי עושה מצווה הוא חביב לפני הקב"ה, בכל זאת חביבים שלוחי מצווה יותר מעושה מצווה משום שעושה מצווה"הרי קנה המדרגה שיש לעושי מצוה אבל לא יאמר בזה שהוא מתעלה להתדבק בו יתברך לגמרי". לא כן שליח מצווה הדבוק בהקב"ה משום שהיותו מתנועע אל דבר, הוא "כאלו דבר אחד עם מי שאליו התנועה"43, ומתוך כך ניתן לקבוע ש"הדבוק בו יתברך שהוא על ידי תנועה שמתנועע אליו, הוא דבוק בו יתברך יותר"44. והיינו שלעומת עושה מצווה הקונה את הדרגה הקשורה עם אותה מצווה, שליח מצווה נע כולו לצורך קיום רצונו יתברך, קיום שנעשה אצלו ליעד שהשגתו היא חיונית כאילו היא "דבר אחד" עם עצמו. או במילים אחרות, שליח מצווה פועל מתוך ביטול עצמי המוחלט ביותר בכך שאין לו כלום זולת הצלחת משימתו, וכתוצאה מכך, הוא מקיים בהידור רב את הכתוב (משלי ג, ו) "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". והיינו שכל תנועותיו, כלומר – מחשבותיו, הליכותיו ופעולותיו, ממוקדות אך ורק למילוי המשימה שהיא השגת התכלית המבוקשת, ואשר לכן – "הדבוק בו יתברך שהוא על ידי תנועה שמתנועע אליו, הוא דבוק בו יתברך יותר".

"ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותם שנים ששלח יהושע בן נון". ובזה הרווחנו את המידע המדויק אודות הנחיצות לשלוח מרגלים. שהרי נשאלת השאלה: היות שהקב"ה הודיע ליהושע שהארץ נתונה לבני ישראל כפי שהובטח לאבות, למה תיכף ומיד אחרי שנמסרה לו בשורה זו הוא מיהר לשלוח מרגלים? על כך התשובה: מול הקב"ה ה"נותן" את הארץ, מתחייב שיהיה להם לישראל פרצוף של "מקבל". ואותו פרצוף העניקו להם המרגלים באמצעות הריגול שהרי המתנועע אל דבר הוא "כאלו דבר אחד עם מי שאליו התנועה", וכן הם המרגלים-שלוחי ישראל שהפכו את ישראל ל"אחד" עם הנצחיות המאפיינת את הארץ שאליה התנועעו.

"שניים" – מי היו? שנו רבותינו: אלו פנחס וכלב". כלב הצטיין בכך שהוא היה היחידי עם יהושע שלא נכשל בעצת המרגלים, ולכן מובן מאליו שהוא זה ששלח יהושע כדי לרגל את יריחו. אלא שנו רבותינו שהשני שנשלח עם כלב היה פנחס. ומוצדק לומר שמינויו של פנחס שופע אור שלפיו ניתן לעמוד על המורכבות שבפרשת המרגלים.

ו. קנאים פוגעים בו נאמר רק למקנא מ"עצמו"

כאשר ישראל זנו בשטים וזמרי בן סלוא הביא את המדינית לפני משה ולפני עדת בני ישראל כדי להתגרות בהם, כתוב (בדבר כה, ו) "וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", משום – מובא בגמרא, שנעלמה לו למשה את ההלכה לפיה הבועל את הארמית קנאים פוגעים בו45. לכן על הכתוב בהמשך (שם שם, ז) "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר", אמרו ז"ל שהוא ראה מעשה ונזכר ההלכה שנעלמה לו למשה46, ומתוך כך – "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" (שם).

ובמדרש:

"וְהֵמָּה בֹכִים" – אמר לו הקב"ה: משה בוכה אתה והיכן חכמתך? אמרת דבר והבלעת לקרח, ועכשיו אתה בוכה, ורוח הקדש צווחת – "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם". אמר לו משה [להקב"ה]: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" (משלי כא, ל)47.

לפי פשוטו, המקרא "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם" מתייחס לחיל סנחריב אבירי לב שהשתוללו ונרדמו בשינה כה עמוקה עד שלא מצאו ידיהם לערוך מלחמה נגד ישראל. אלא שחז"ל ראו בו רמז על משה, ובעצם, הם באו ליישב שאלה עקרונית: איך יתכן שפנחס הוא היחידי שהגיב נגד מעשה זמרי, בעוד שמשה בכה ולא עשה ולא כלום? ובכלל, איך להעלות על הדעת שנעלמה לו למשה את ההלכה של קנאים פוגעים בו? על כך מאמרם ז"ל שמשה נרדם בשינה כה עמוקה עד שלא מצא ידיו בהלכה זו. אלא שאם כן, השאלה היא כפולה ומכופלת: איך ייתכן שניתן לייחס למשה עניין של "נמו שנתם"? איך זה באמת שהוא לא מצא ידיו כדי להגיב על מעשה זמרי? התשובה: זה גופא משום שהוא השתייך ל"אבירי לב". או במילים אחרות, רום מעלתו הביא לכך שהוא בכה ולא עשה את מה שעשה פנחס.

והוא שאודות ההלכה הקובעת שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו, נאמר "הבא להימלך אין מורין לו"48 משום שהלכה זו – מסביר רש"י, "לא נאמרה אלא למקנא מעצמו, ואינו נמלך"49. והיינו שהבועל ארמית בוגד בהקב"ה50, וקנאי, הגדרתו – אדם שקנאתו נובעת אך ורק מזה שעיניו לא מסגלות לראות מעשה זה של בגידה. וזו הסיבה שלא מורין לו היות שבמידה שיש לו שום מניע כדוגמת הוראת בית דין או ציווי ה', אין זה שהוא מקנא קנאת הקב"ה מצד עצמו אלא שהוא מקנא מצד חובת הדין.

אלא שבנוסף, "אין הקנאי רשאי לפגוע אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר (במדבר כה, יא) "וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ", אבל אם פירש אין הורגין אותו ואם הרגו נהרג עליו, ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להרגו אין מורין לו, ואע"פ שהוא בשעת מעשה"51. והיינו שכאשר הקנאי רואה מעשה בגידה בהקב"ה כדוגמת מעשה זמרי, עצם ראייה זו מכאיבה אותו לא רק כאילו בוגדים בו אלא יתרה מכך, כאילו דוקרים לו את העיניים, ולכן מרוב כאב הוא עושה הכל כדי להביא פגיעה גופנית זו לידי הפסק. מכל הנ"ל עולה לנו שכאשר נקבע שההלכה קנאים פוגעים בו "לא נאמרה אלא למקנא מעצמו, ואינו נמלך", "מעצמו" אינו רק מדעתו ומרצונו העצמי, אלא יותר מזה, מהעובדה שקנאותו היא חלק בלתי נפרד מאישיותו ומעצמיותו של הקנאי. הקנאי הוא אפוא מוכרח במעשיו בהעדר שום ברירה משום שעיניו הרואות מעשה בגידה בהקב"ה מעוררות אצלו כאב הקרוב לגופני כך שגופו הוא כאילו זה הפועל מעצמו. רמז להנחה זו הוא הכתוב (במדבר כה, ז) "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ", כלומר – שראייתו הביאה לכך שפנחס קם "וקינא לה' בכל איברי גופו שהם רמ"ח איברים"52.

וזו גופא הסיבה ש"אבירי לב נמו שנתם" במעשה זמרי. והיינו – מסביר השפת אמת, "בחינת משה רבינו היתה המשכת רצון מלמעלה למטה", וכתוצאה מכך, "היו כל מעשיו על פי הנהגה שבשמים (…) ואין אומר כלום רק מפי הגבורה"53. אולם עם מעשה פנחס וההלכה קנאים פוגעים בו, התחילה הנהגה חדשה ש"בחינתה התחדשות התחתונים, ובוודאי בחינת משה רבינו היתה למעלה יותר"54. אלא שדווקא רום מעלתו של משה הביא לכך שהוא "שכח" את ההלכה אודות הבועל הארמית. והיינו שבכך שהוא לא עשה דבר "מעצמו" אלא אך ורק על פי הגבורה, מן הנמנע שיהיה לו חלק בקנאות זו. אולם בסוף ימיו של משה התחדשה ההנהגה שהיא "השתוקקות מתחתונים למעלה"55, ומתוך כך אנו מוצאים כתוב (במדבר כז, ז) "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת", ואחר כך (שם לו, ה) "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים", וכן (שם לב, ב) "וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה", שדבריהם היו תועלתיים היות"שהתחילה בחינה התחדשות התחתונים"56. הנהגה חדשה זו הביאה אפוא לכך שמעתה, בכוחם של התחתונים לפעול "מעצמם", שזאת הסיבה שלא משה – ש"אין אומר כלום רק מפי הגבורה", אלא פנחס שהיה זה שבפגע בזמרי בן סלוא.

ז. נושא "מרגלים" הוא רק "מעצמם" של ישראל

על כך דברי המדרש: "ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותם שנים ששלח יהושע בן נון". עומק העניין הוא שלעומת עושה מצווה שהוא חביב בהיותו ממלא ציווי של הקב"ה, שליח מצווה הוא חביב יותר משום שהוא נעשה "אחד" עם בורא העולם מצד שהוא מתנועע אליו "מעצמו", דבר שהצטיין בו פנחס שקינא "מעצמו" בלי שום ייעוץ חיצוני. ומרגלים, הגדרתם – שלוחי מצווה המקיימים את שליחותם במסירת נפש אך ורק מצד "עצמם", וזה כדי שלעומת הקב"ה ה"נותן" להם את הארץ, יהיה להם לישראל פרצוף של "מקבל". ולכשנבדוק, ניווכח שפנחס זכה גם הוא להיות "מקבל". שהרי כתוב (במדבר כה, יג) "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם", פירש – שהוא לא התכהן עד שהרגו לזמרי57. והוא שלמרות שהכהונה ניתנה לאהרן ולבניו וכבר נמשחו כולם בשמן המשחה, פנחס – שקינא "מעצמו", זכה שהכהונה תהיה לו ל"ברית", כלומר – לקשר דו צדדי בכך שמול הקב"ה הנותן את הכהונה נעשה פנחס לפרצוף המקבל את הכהונה.

בהתאם לכך, הכתוב (יהושע ב, א) "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ" – בלי שהוזכר כלל שהיה זה על פי ה'. בנוסף, שליחות המרגלים התחילה "מן השטים" בו במקום שפנחס קיים את ההלכה הקובעת שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו, הלכה ש"לא נאמרה אלא למקנא מעצמו, ואינו נמלך"58. מכאן המסקנה: "מרגלים" – כפי שהוא בקודש, הוא נושא המשתייך לזמן שבו התחדשה ההנהגה שהיא "השתוקקות מתחתונים למעלה", ואשר לכן התחייב שיוזמת הריגול וביצועה תבואו אך ורק מצד הנבראים "עצמם" בלי שיהיה מעורב בהם היבט של ציווי ה', וכל זה כדי שיכלו ליצור לעצמם פרצוף של "מקבל" הארץ.

ואכן, כהוכחה לכך שהמרגלים מסרו את נפשם בשליחות זו, המדרש מביא את העובדה שיהושע שלח "שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ" (יהושע ב, א), פירוש – "שעשו עצמן קדרין, והיו צווחין הרי קדרות מי שירצה יבא ויקנה. כל כך למה? שלא ירגיש בהן אדם, קרי ביה "חֶרֶשׂ" [חרס], כדי שלא יאמרו בני אדם שהן מרגלים"59. אולם במקום אחר, המדרש מבהיר ש"חרש", כמשמעו – שיהושע אמר להם: "עשו עצמכם חרשין ואתם עומדים על רזיהם (…) ועל אופנים [אופי]שלהם"60. והיינו שהן "חרש" והן "חרס" מורים על מציאות מבוטלת61, והצלחתם של המרגלים נבעה מכך שהם עשו את עצמם כחרש-חרס, בטלים ומבוטלים לשליחותם של מרגלים.

אולם ההוכחה המנצחת שהיו "נותנין נפשם להצליח בשליחותן" היתה מזה ששליחותם התקיימה על ידי שראו את האור הבוקע מתוך החושך, את "ערוות הארץ" הנהפכת למקור של קדושה. והיינו שלא רק שרחב הזונה – שבחינתה "ערוות הארץ", היא זאת שמסרה להם את המדע שנמוגו כל יושבי הארץ מפני ישראל, אלא יתרה מכך, היא הצילה אותם על ידי אמצעים – חבל, פשתים וחלון – שהיא השתמשה בהם לעסקי ניאוף. או ליתר דיוק, היא הצילה רק את כלב היות שפנחס לא היה זקוק להצלה מכיוון שהוא כהן הדומה למלאך, ומלאך, מבקש – נראה, מבקש – אינו נראה. והיינו שהכהנים הם שלוחי שמים62, וזה בדומה למלאך שהוא שם נרדף למושג "שליחות"63, ואשר לכן טען פנחס שמצד עצם טבעו המהותי אין לו מעצמו כלום זולת השליחות שלמענה הוא מתנועע, ולכן הוא אינו נראה בהיותו "אחד" עם אורות הנצח שבארץ ישראל שאליה היתה תנועתו.

והמדרש מסכם: "ללמדך כמה נתנו שני צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם, אבל שלוחים ששלח משה היו רשעים. מנין? ממה שקרינו בעניין "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים". במילים ספורות אלו, כוונת חז"ל היא להעמיד שכל הפרטים שהביאו לכך שמרגלי יהושע מילאו את שליחותם בהצלחה נעדרו בפרשת מרגלי משה, ואשר לכן נכשלו. והמדרש מבהיר באופן הנפלא ביותר: "זה שאמר הכתוב"אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם" (תהלים עו, ו), "אשתוללו" – אלו משה ואהרן".

הכישלונות המהותיים בשליחות המרגלים

א. "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם" – אלו משה ואהרן

שלוחים ששלח משה היו רשעים. מנין? ממה שקרינו בעניין "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים".

זה שאמר הכתוב "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם" (תהלים עו, ו), "אשתוללו" – אלו משה ואהרן ששלחו המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ ולא היו יודעין מה לעשות, אלא אף משה ואהרן נתרשלו את ידם.

(…) לכך נאמר "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב". כל כך למה? על שהיו שלוחין טפשין. אמר שלמה: (משלי כו, ו) "מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל"64.

ובכן, אחרי שהם העמידו ש"שלוחים ששלח משה היו רשעים", חז"ל כהקדמה לפרשת המרגלים כשלעצמה מייחסים למשה את הכתוב "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם". משה השתולל ונרדם בשינה עמוקה ולא מצא ידיו כאשר המרגלים הוציאו דיבה על הארץ, וכן כאשר לא עמד על כך שהוא "שולח דברים ביד כסיל". והוא שעל הכסיל נאמר (משלי א, כב) "וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת" ולכן "בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ" (שם כג, ט) "היות שהם מתרחקים יותר מן השכל בנטותם אל החומר"65, וכתוצאה מכך, התקיים במשה את הכתוב (משלי כו, ו) "מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל". ופירושו הוא שמי ששולח דברים ביד כסיל מביא לידי קציצת רגלים בכך שסופו לשמוע ולספוג דברי חמס כדוגמת תלונתם של המרגלים. ואשר לכן השאלה: איך ייתכן שעל משה ואהרן ניתן לייחס את הכתוב "אשתולל אבירי לב", איך זה באמת שהם לא מצאו ידיהם להתנגד לעצת המרגלים? התשובה היא זאת שנאמרה מקודם: משום שהיו אבירי לב. כאמור לעיל, חז"ל ייחסו את אותו פסוק למשה על שבכה ולא הגיב על מעשה זמרי כפי שעשה זאת פנחס. והתבאר שהיה זה משום שההלכה קנאים פוגעים בו "לא נאמרה אלא למקנא מעצמו, ואינו נמלך" – כדברי רש"י, והיות שמשה השתייך ל"אבירי לב" בכך שהוא לא אמר כלום אלא מפי הגבורה, מן הנמנע שיגיב "מעצמו" כמו פנחס. וכן הוא בנידון כאן.

והיינו שרום מעלתם כ"אבירי לב" הביא לכך שהם לא הגיבו כפי הצורך על פרשת המרגלים בכלליותה וכן שמשה לא עמד על כך שהשלוחים שהוא שלח היו טיפשים כסילים. לא הגיבו כפי הצורך על פרשת המרגלים בכלליותה, משום – כפי שהסביר השפת אמת, כאשר התקרב העידן של הכניסה לארץ, התחילה "בחינה התחדשות התחתונים"66. וכאמור לעיל, הנושא "מרגלים" – כפי שהוא בקודש, מגמתו להעניק לישראל מעמד של "מקבל" הארץ, ומובן לפי זה שלפנינו תוכן המשתייך לזמן שבו התחדשה ההנהגה שהיא "השתוקקות מתחתונים למעלה"67. היבט זה מחייב אפוא שיוזמת הריגול וביצועה תבואו אך ורק מצד הנבראים "עצמם" בלי שיהיה מעורב בהם היבט של ציווי ה', והיות שמשה "היו כל מעשיו על פי הנהגה שבשמים (…) ואין אומר כלום רק מפי הגבורה"68, הואשלל את המושג "מעצמו" מכל וכל, וכתוצאה מכך, הוא לא מצא ידיו בפרשת המרגלים.

אלא שבנוסף, משה לא עמד על כך שהשלוחים היו טיפשים וכסילים.

ב. מרגלים על שם מעשיהם נקראו

לשם הבנת עניין זה, אנו חוזרים על מאמר חז"ל מאוד נפלא שהובא לעיל:

אמר רבי יצחק: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד. "סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל" (במדבר יג, יג), "סתור" – שסתר מעשיו של הקב"ה, "מיכאל" – שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן: אף אנו נאמר – "נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי" (שם שם, יד), "נחבי" – שהחביא דבריו של הקב"ה, "ופסי" – שפיסע על מדותיו של הקב"ה.

"וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" – "ויבאו" מבעי ליה? אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי! בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. יהושע כבר בקש משה עליו רחמים שנאמר (שם שם טז) "וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" – י-ה יושיעך מעצת מרגלים. והיינו דכתיב "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ"69. כלב בן יפונה, מאי יפונה? שפנה מעצת מרגלים70.

הדברים נפלאים משום שמשמעותם היא שהמרגלים היו מיועדים להיכשל, עיקרון שהוא קשה להבין. על כך ביאורו של המהר"ל שכוונת חז"ל היא להורות שבהתאם ליסוד הקובע ששמו של כל נברא ונברא מצביע על עצמיותו המהותית, שמותיהם של המרגלים מעידים שחטאם לא היה מקרי אלא להיפך, דבר עצמי המוכן להם מצד עצם תולדתם.

ויש לך להבין כי ראוי שלא יבואו לארץ יוצאי מצרים שהיו יותר מבני עשרים, ודבר זה מפני כי היו רחוקים מן הארץ והיה הארץ נגדם. מפני כי הארץ יש לה ברכה טבעית, ויוצאי מצרים הכל היה שלא בטבע כי אם על ידי נסים, ומי שכל ענינו על ידי נסים וכל הנהגתו על ידי נסים מתנגד אל הטבע, ולכך היו יוצאי מצרים מוציאים דבה על הארץ (…) שהיו מוכנים להתנגד לארץ לגמרי71.

כל עוד ששהו במדבר, לישראל "בחינה של "דור דעה" – מלשון "והאדם ידע את חוה" בכך שהיו קשורים בהקב"ה בצורה בלתי נפרדת. וכדברי רבינו בחיי לפיהם "המדבר (…) כל כוחותיו נשפעים ויונקים ממידת הדין"72. "המדבר מקום שהוא מיוחס למידת הדין" משום – מסביר המהר"ל, ש"אין שם דברים הגשמיים רק דברים האלהיים, שהרי התורה ניתנה במדבר וכן המן"73. הם ראו את הניסים המרובים, הם אכלו את המן שהיה לחם אלהי, ובעוד שקדושת השבת היא בשבילנו עניין של אמונה, ישראל-דור דעה "ראו" בעיניהם את השבת כפי הכתוב (שמות טז, כט) "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת", וזה "כי ראיה יותר גדולה מן השמיעה"74. אותה קירבה אל הקב"ה הביאה לכך שההנהגה האלהית היתה שקופה וגלויה לחלוטין כך שאף כשנענשו ידעו שזה על שלא שמעו בקול ה'.

לא כן ארץ ישראל ש"יש לה ברכה טבעית", כלומר – שנוכחותו יתברך היא נסתרת ונעלמת כדי לאפשר את עבודת ה' מתוך בחירה, וכתוצאה מכך, הברכה – שהיא השפע האלהי, מסתתרת מאחורי דרכי הטבע. וכל זה הביא לכך שהיתה "הארץ נגדם". והוא שארץ ישראל נעוצה באופן מהותי בעולם הנצח, ולכן בהתאם לעיקרון הטבעי ש"זה לעומת זה עשה האלהים", מתחייב שכגודל קדושה נשגבה זו כך גדולה ועצומה "ערוות הארץ" כלומר – כוחות הטומאה המתנגדים לדרגה אלהית זו. אולם היות שהוא לא "ראה" זולת ההנהגה האלהית השקופה והגלויה לחלוטין, דור המדבר לא היה מסוגל "לראות" את יד ה' מאחורי דרכי הטבע, ובוודאי של היה בכוחו "לראות" את אורות הנצח הטמונים בתוך תוכה של ערוות הארץ. "ולכך היו יוצאי מצרים מוציאים דבה על הארץ (…) שהיו מוכנים להתנגד לארץ לגמרי". והיינו שבכך שהם ראו את עוצמת ערוות הארץבלילהיווכח כלל וכלל ששורשה של "ערווה" זו נעוץ דווקא בעולם הנצח, המרגלים ראו אך ורק את כל ההיבטים השליליים שבארץ ישראל, וממילא "היו מוכנים להתנגד לארץ לגמרי".

אלא שכאמור, משה לא עמד על כך שהשלוחים היו טיפשים וכסילים.

והוא שאודות הכתוב (שמות ב, ב) "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" נאמר בגמרא שאותו "טוב" בא ללמד שמשה נולד מהול, ולדעת חכמים פירושו שבשעה שנולד נתמלא כל הבית אורה75. הוא נולד מהול – מסביר המהר"ל, כדי להודיע שהוא היה "מסולק ונבדל מן הרע", ובכך שנתמלא כל הבית אורה התפרסם שהיתה לו "מעלה נבדלת לגמרי" באופן שהנכונות להתנבא באספקלריא המאירה הושרשה והוטבעה בו משעת לידתו76. אלא שדרגה נשגבה זו היא דווקא הסיבה שמשה "אבירי לב" לא עמד על כך שהמרגלים הם כסילים. והיינו שלפי משה "המסולק והמובדל מן הרע", האפשרות להוציא דיבה על הארץ היתה בלתי קיומית כל עיקר.

ג. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה

יוצאים מן הכלל היו כלב בן יפונה ויהושע בן נון:

כי יוסף חבב הארץ ואפרים הוא עיקר זרעו, ודבר זה ענין מופלג מאד. וכן יהודה מפני שהוא קדוש השם יתברך זכה אל הארץ הקדושה, מכל שכן כל שבט לוים קדושים היו וזכו לארץ. וכל הדברים האלו מופלגים ועמוקים מאד מאד. ולכך היו מוציאים המרגלים דבה על הארץ, שהיו מוכנים להתנגד לארץ לגמרי, כי ההנהגה שהיו מתנהגים דור המדבר אינו כמו הנהגה שהיו מתנהגים באי הארץ. ודי בזה למבינים.

והבן מה שאמר אח"כ כי כלב הלך ונשתטח על קברי אבות, וכן משה קרא שם ליהושע, ואלו מצד עצמם היה אפשר להתפתות אל המרגלים, רק כי היה זכות אבות מגין על כלב עם התפלה, ועל יהושע היה מתפלל משה77.

כוונת המהר"ל היא ליישב שאלה עקרונית. היות שיוצאי מצרים התנגדו לארץ ישראל באופן מהותי, איך זה שכלב ויהושע ניצלו מחטא המרגלים? וביאורו הוא שבכך שלשניהם קירבה ייחודית לארץ ישראל מצד אבותיהם, הם כבר נבדלו מיתר המרגלים "שהיו מוכנים להתנגד לארץ לגמרי". אלא שבכל זאת, עדיין התקיימה האפשרות שכלב ויהושע יימשכו אחרי עצת המרגלים, כלב מכוח שמו "כלב"78, ויהושע מצד שהצטיינותו במידת הענוות79 היתה עלולה לגרום לכך שהוא יהיה חלש ולא יעמוד על דעתו העצמית. ואשר לכן נאמר שעל כלב הגינה לו זכות האבות, ואילו על יהושע הגין לו את שינוי השם מהושע ליהושע. ואין זה שהשם יהושע נקבע לו עתה לפני שילוח המרגלים, אלא שמשה קרא לו בשם זה מתחילה כשנעשה משרתו ומצא חן בעיניו80. אלא שהסיבה שקריאת שם זו נזכרת עכשיו היא כדי לגלות שבזכות אותו שם היה יהושע מוכן להינצל מחטא המרגלים. אולם על שאר המרגלים לא היתה מגינה שום תפילה או זכות אבות היות שהם היו מיוצאי מצרים שהתנגדו לארץ "לגמרי" באופן מהותי.

ומאוד נפלא האופן שחז"ל מפליגים בשבחו של כלב, וזה לעומת חולשתו של משה רבינו. לשם כך אנו חוזרים על מאמרם ז"ל שחלק ממנו כבר הובא לעיל:

זה שאמר הכתוב "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם" (תהלים עו, ו), "אשתוללו" – אלו משה ואהרן ששלחו המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ ולא היו יודעין מה לעשות, אלא אף משה ואהרן נתרשלו את ידם. מיד עמד כלב ושיתק כל אותן אוכלוסין שנאמר (במדבר יג, ל) "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם". עמד לו על הספסל והיה משתקן ואומר – הס, והם שותקין לשמוע ממנו, אמר להם: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד".

אמר לו הקב"ה למשה: טובה גדולה אני מחזיק לו, שנאמר (דברים א, לו) "זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה". מהו "זולתי"? "לזה אתי" יותר מששים רבוא מכם, אתם לא מצאתם ידיכם אלא כשלתם, לכך נאמר "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב". כל כך למה? על שהיו שלוחין טפשין. אמר שלמה: (משלי כו, ו) "מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל"81.

"זולתי" כלב שאמר "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד", "אתם לא מצאתם ידיכם אלא כשלתם", ואשר לכן על משה בפרט מתייחס הכתוב"אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב". והיינו שהמילה "זולתי" היא בתוספת יו"ד כדי לדרוש שמובנו "לזה אתי", כלומר – זה היה בחכמתו אתי יותר מששים רבוא מכם. וחכמה זו התבטאה בכך שהוא היחידי שהצליח להשתיק את העם כך שהם שמעו אותו אומר להם "טובה הארץ מאוד מאוד". והסיבה שמשה ואהרן נכשלו ולא מצאו ידיהם להתנגד למרגלים היתה משום שהיו "אבירי לב".

ד. טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד

והוא שעל "טוב מאוד" שבמעשי בראשית מבהיר הרמב"ן ש"מאוד", הבנתו – ריבוי, "בעבור שידבר בכלל וימצא רע בקצתו (…) וזהו מאמרם82 "והנה טוב מאד והנה טוב מות", וכן הזכירו83 זה יצר הרע, זו מדת פורענות"84. במילים אחרות, יש טוב, אולם יש טוב מאוד המתייחס לטוב העולה מתוך הרע. לכן כשכלב "עמד לו על הספסל והיה משתקן ואומר – הס, והם שותקין לשמוע ממנו, אמר להם: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד", אמר לו הקב"ה למשה: טובה גדולה אני מחזיק לו". "טובה גדולה" משום שבדומה למרגלים, כלב ראה גם הוא את "ערוות הארץ", מה שראו הם ראה הוא אלא שבניגוד למרגלים, הוא ראה את ה"טוב מאד מאד", כלומר – את אורות הנצח הטמונים בתוך תוכה של "ערוות הארץ". וקביעת עובדה זו לא רק שאינה מבטלת, אלא יתרה מכך, היא מאשרת את מה שראו המרגלים, בהבדל זה שהוא השתדל להבהיר להם שכל ההיבטים השליליים שראו מעידים דווקא על הטוב שבארץ ישראל, על הדרגה האלהית המייחדת אותה. אלא שהמרגלים סרבו לקבל את דעתו של כלב לפיה הארץ היא טובה מאוד מאוד, ואשר לכן מאמרם ז"ל שהיו כסילים שעליהם נאמר (משלי א, כב) "וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת" ולכן "בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ".

כלב היה אפוא היחידי שמילא את שליחות הריגול בשלמותה, והיות ששליח מצווה הוא "כאלו דבר אחד עם מי שאליו התנועה", מאשר הקב"השהנאמר "זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה", מהו "זולתי"? "לזה אתי" יותר מששים רבוא מכם". "יותר מששים רבוא מכם" משום שגם משה ואהרן לא ידעו מה להשיב למרגלים כאשר הם הוציאו דיבה על הארץ, ולכן עליהם נאמר הכתוב "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם". או במילים אחרות, "נמו שנתם" משום שהיו "אבירי לב".

כאמור לעיל, אודות הכתוב (שמות ב, ב) "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" נאמר בגמרא שאותו "טוב" בא ללמד שמשה נולד מהול, ולדעת חכמים פירושו שבשעה שנולד נתמלא כל הבית אורה85. הוא נולד מהול – מסביר המהר"ל, כדי להודיע שהוא היה "מסולק ונבדל מן הרע", ובכך שנתמלא כל הבית אורה התפרסם שהיתה לו "מעלה נבדלת לגמרי" שהביאה לכך שהנכונות להתנבא באספקלריא המאירה הושרשה והוטבעה בו משעת לידתו86. וודאי שמעלה זו היא עצומה, ומתוך כך נאמר (דברים לד, י) "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים". אלא שמאידך גיסא, יש בדרגת משה "כי טוב הוא" את החיסרון בכך שמעלה נשגבה זו שוללת את המושג "טוב מאוד". והיינו שבכך שהיה "מסולק ונבדל מן הרע", משה באופן דממילא היה מסולק ונבדל גם מהעיקרון של "רע" שהוא "טוב". נמצאנו למדים שהן יוצאי מצרים, והן משה רבינו נבדלו מאותו ריגול שתוכנו "לראות את ערוות הארץ", כלומר – לראות את הטוב מאוד מאוד שבארץ. אולם היה זה מתוך סיבות הפוכות: יוצאי מצרים – משום שלא היה בכוחם לראות את הטוב שבתוך הרע, ואילו משה – משום שהוא ראה את הטוב בלי לראות בו שום צד של רע. וכאמור, זו הסיבה שמשה לא עמד גם על כך שהמרגלים הם כסילים. והוא שלפי משה "המסולק והמובדל מן הרע", האפשרות להוציא דיבה על הארץ לא היתה מציאותית כלל וכלל.

כפי שניווכח בהמשך דברינו, היבטים מורכבים אלו חוזרים על עצמם בכל צעד וצעד בפרשת המרגלים, שזאת גופא הסיבה שחז"ל ראו בכתוב "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם" – המיוחס למשה ולאהרן, את ההקדמה המקיפה בדייקנות רבה את שליחות המרגלים כולה.

המורכבות שבפרשת המרגלים

א. מרגלי משה לעומת מרגלי יהושע

פרשת המרגלים התחילה כפי שמספר משה רבינו בספר דברים:

וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: רְאֵה נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת:

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט (דברים א, כ-כג).

ובספר יהושע:

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמֹר: משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל משֶׁה: הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ (יהושע א, א-ג, ט).

וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ (שם ב, א).

הן למשה והן ליהושע, הקב"ה הודיע להם שהגיע הזמן לכבוש את הארץ שהובטחה להם לישראל, וזה מתוך ההדגשה שהארץ נתונה להם, ולכן אין שום מקום לחת ולפחד מפני האויב. בכל זאת, מיד אחרי בשורה זו, אצל שניהם כאחד הוחלט לשלוח מרגלים בלי שעל יהושע תהיה אותה ביקורת שלא האמין בהקב"ה שהארץ היא טובה. אלא שכאמור, נחיצות שילוח המרגלים היא כדי שיהיה להם לישראל פרצוף של מקבלים מול הקב"ה הנותן להם את הארץ, ולכן שליחות זו הוחלטה והתבצעה דווקא מיד אחרי שנצטוו לכבוש את הארץ, וזה כדי שהם יהיו "אחד" עם קדושת הארץ. וזאת גופה הסיבה שיוזמה זו באה מצד ישראל, וזה כדברי השפת אמת שכאשר מתקרבת הכניסה לארץ, מתחדשת ההנהגה שהיא "השתוקקות מתחתונים למעלה". לכן כאמור, כדי שהריגול יעניק להם מעמד של "מקבל", מתחייב שמשימה זו תצא לפועל אך ורק מצד המקבלים "עצמם" בלי שיהיה מעורב בה ציווי מפי ה'.

אולם היות ש"היו כל מעשיו על פי הנהגה שבשמים (…) ואין אומר כלום רק מפי הגבורה", משה נמלך בעניין זה בשכינה, ואשר על כן התשובה: "שלח לך" – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח"87. כפי שהוא, אין ב"לדעתך" זו שום נימה שלילית, להיפך, אותה דרישה – "אם תרצה שלח" – היא התנאי הראשון בשילוח מרגלים. והשאלה מתבקשת מאליה: הרי בדומה ליהושע גם משה שלח "אנשים", כלומר – חשובים וצדיקים, ואם כן, על סמך מה החליטו חז"ל שעצם בקשת ישראל לשלוח מרגלים היתה בלתי הגונה. מה הביא אותם להעמיד שהלשון "שלך לך" מגמתה להודיע ששליחות זו לא נחה דעתו של הקב"ה? והתשובה היא שכל זה משום שבסופו של דבר, שליחות זו לא צלחה כפי שצלחו שלוחי יהושע. או במילים אחרות, סופם העיד שמרגלי משה לא היו שלוחי מצווה, דבר המחייב שכישלונם לא היה מקרי אלא מהותי, וזה כפי מאמרם ז"ל "מרגלים על שם מעשיהם נקראו".

ב. שליחות המרגלים התנהלה על פי דרכי הבחירה

כשנבדוק, ניווכח שיש הבדל בין בקשת ישראל לבין ציוויו של יהושע לשלוחים. והוא שבעוד יהושע מצווה להם "לכו וראו" באופן סתמי, ישראל מבקשים לשלוח אנשים שיבדקו "אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן", וזה כדי לדעת מאיפה היא נוחה לכבוש. והיינו שלעומת מרגלי יהושע שנצטוו לראות את "ערוות הארץ" כפי תוכנו של הריגול בטעמו העליון, ישראל בקשו ריגול המתנהל כפי טעמו התחתון, כלומר –במובנו הטבעי כדרך הכובשים, היות שכאמור, לראות את הטוב שבתוך "ערוות הארץ" היה זר להם. וזה גופא שורש הקלקול.

והיינו שישראל יזמו ריגול טבעי זה "מעצמם" בלי שיהיה מעורב בשליחות זו ציווי מפי ה', וזה על פי העיקרון האנושי שאין סומכים על הנס. אולם היות שאותו "מעצמו" מחייב מצד עצם הגדרתו את חופש הרצון המוחלט, ישראל והמרגלים השתכנעו ששליחות זו מתנהלת על פי דרכי הבחירה. לכן, בו בשעה שהם רואים מאיפה היא נוחה לכבוש, טבעי הוא שחובתם היא גם – ובעיקר, לבדוק לפני כל האם בכלל אפשר וכדאי לכבוש את הארץ, האם היא טובה או רעה, ולאור ראייה כוללנית זו אף להחליט במידה שיש צורך בכך, האם הארץ היא ראויה להם או לא. על כך דברי חז"ל המובאים ברש"י: "אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר (שמות ג, יז) "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם (…) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה"88. עצם הרצון לברר לפי דרכי הבחירה האם הארץ היא טובה או רעה מעיד על ליקוי יסודי באמונה, ואשר לכן אמרו ז"ל שמלשון הכתוב "וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" ניתן להסיק – "מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל". אלא שאם כן, ויש בגישה זו משום פגיעה באמונה וחילול הארץ גם יחד, איך בכלל ציווה להם משה לראות את הארץ "הטובה היא אם רעה"? איך ייתכן שמגמת השליחות נוסחה באופן המבייש את הארץ? התשובה: כך נצטווה מפי הקב"ה. והיינו שהציווי (במדבר יג, ב) "וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן", הוראתו – כפי שהדגיש הרמב"ן, ביקור ובדיקה כדוגמת הסוחרים המבררים האם כדאי להם לקנות דבר89, ועל סמך זה שלח משה את המרגלים "עַל פִּי ה'" וצווה להם בפירוט רב לבדוק – "הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה (…) הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" (שם שם, יט-כ). אלא שלפי זה, התמיהה היא כפולה ומכופלת. איך להעלות על הדעת שמשה נצטווה מפי הגבורה לשלוח אנשים במשימה המביישת את הארץ והפוגעת באמונה באופן היסודי ביותר? התשובה היא שזו היתה העצה הנכונה והמעולה ביותר.

ג. לבחירה בטוב תוספת מעלה

אילו היה משה מצווה אותם "לחפור" את הארץ כטבע הכובשים, עצם קיום שליחותם היה מחייב את המרגלים לקבוע שלפי ראות עיניהם לא ניתן לכבוש את הארץ. לא כן "לתור את הארץ" שהוא ציווי מאוד סתמי המשאיר מקום לכל האפשרויות, ולכן, היה בכוחו להציל את שליחות המרגלים מהכישלון. בכך שהם נצטוו לראות את הארץ "הטובה היא אם רעה", מקופל בציווי זה הצד שהמרגלים יעמדו "מעצמם" על כך שגם הרע הוא בעצם טוב, וזה בדומה לכלב פן יפונה שפנה מעצת המרגלים בכך שהוא ראה איך הארץ היא טובה מאוד מאוד. ולפי יכולת זו, יש לה לשליחות המרגלים תוספת מעלה בכך שהיא מתבצעת לפי דרכי הבחירה. והוא שכלל הוא בידינו שהאדם "כאשר יבחר בטוב הוא יותר משובח מפני האפשרות ההוא העומד כנגדו, כי מצד שהוא יכול לעשות רע יהיה הפועל ההוא הנבחר יותר טוב"90. במקביל, הבחירה בארץ ישראל היא יותר משובחת כאשר קיימת האפשרות העומדת כנגד, כי מצד היכולת להתנגד לקבלתה תהיה הבחירה החיובית לתוספת מעלה היות שזאת תעניק להם לישראל מעמד של "מקבל" רצוני לחלוטין. לכן, אם כי נכון הוא שהצידוד "טוב או רע" מבייש את הארץ, מצד שני – ההבחנה ב"טוב מאוד מאוד" שבה יש לה תוספת מעלה כאשר קיימת יכולת הבחירה להצהיר "ארץ אוכלת יושביה היא". וזאת הסיבה ששליחות המרגלים התנהלה כולה בהתאם לדרכי הבחירה כפי רצונם.

ד. למה לא מנע הקב"ה את שליחות המרגלים

אלא שאם כן, יש בעניין זה שאלה יסודית: היות שהקב"ה ידע שהמרגלים "היו מוכנים להתנגד לארץ לגמרי" ועתידים הם להיכשל, למה הוא לא מנע את משה מלשלוח אותם בשעה שהוא נמלך עם השכינה, למה הוא לא עיכב את שליחות זו? על כך דברי המדרש שציטטנו לעיל: "אמר הקב"ה: אם מעכב אני עליהם, הם אומרים על שאינה טובה לא הראה אותה לנו, אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה"91. ואכן, עומק העניין אנו מוצאים במדרש לקח טוב:

ואם תאמר למה לא מנעם הקב״ה מלשלח? כדי להוציא תאוותם ולשלם להם גמולם, וכדי לשלם שכר טוב ליהושע וכלב. וכן הוא אומר (דברים ל, טו) "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע". היינו דתנן "הכל צפוי והרשות נתונה, וכו'"92, "ומצודה פרוסה על כל החיים, החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת וכו'93", בא ליטהר מסייעין אותו, בא ליטמא פותחין לו94.

כענין שאמר יחזקאל (יחזקאל יד, ט) "אֲנִי ה' פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא", ואומר (שם ג, כ) "וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו", ללמדך שאין מוליכין את האדם אלא בדרך שהוא רוצה, שנאמר (משלי ג, לד) "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן"95. הלא תראה בבלעם, בתחילה נאמר לו (במדבר כב, יב) "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא", ולבסוף אמר לו (שם שם, כ) "קוּם לֵךְ אִתָּם".96

וכן כלל כל אדם שהביא הקב״ה בעולמו, אע״פ שגלוי וידוע לפניו שהכל לא ישמרו משמרתו, הביאם לעולם הזה, הזוכה זוכה לעצמו והחוטא חוטא לעצמו97.

ברור שמאמר זה מקבל תוספת משמעות במידה שמעמידים שבהתאם לבקשתו של עם ישראל, שליחות המרגלים התנהלה כולה על פי דרכי הבחירה. או במילים אחרות, המרגלים נשלחו בהתאם לחוקי ההפכים והתמורות הגוזרים שלא ייתכן "טוב" שאינו מקיים "רע" כנגדו, ולכן אין חיים בלי מוות, אין אור בלי חושך, אין טהור בלי טומאה, אין צדיק בלי רשע כפי הכתוב (קהלת ז, יד) "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים"98. ועל פי עיקרון זה נאמר (דברים ל, טו) "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" בתוספת ההוראה (שם שם, יט) "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". ולפי מתכונת זו – הדורשת את ההבחנה בין הטוב לבין הרע ואת חובת הבחירה בטוב, פירט משה למרגלים את המשימה המוטלת עליהם: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" (במדבר יג, יח-כ) בתוספת ההוראה "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (שם) המקביל לכתוב "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים".

ה. יישוב ההערכות הסותרות זו את זו

לאור הבנה זו מתיישבות כל ההערכות אודות המרגלים הסותרות זו את זו. נכון שאותו רצון – לשלוח אנשים כדרך הכובשים כדי לחפור את הארץ, בייש את הארץ מצד שבאותה משימה לראות מהיכן היא נוחה לכבוש כלול בה רצון לברר האם בכלל היא נוחה לכבוש, ולהחליט לפי זה האם הארץ היא ראויה להם. בעיני משה היה זה "טוב" משום שעליו נאמר "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב", וכפי לשון המדרש: "כל כך למה? על שהיו שלוחין טפשין. אמר שלמה: (משלי כו, ו) "מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל"99. והיינו שבכך שהיה הוא "מסולק מן הרע לגמרי", לא התקיים בעיניו שום צד המאפשר לראות את הארץ בצורה שלילית, וממילא הוא לא עמד על כך שהאנשים שהוא שלח הם טיפשים וכסילים שבכוחם להוציא דברי "חמס" על הארץ. אולם דרכי הבחירה מחייבות שדנים את האדם "באשר הוא שם" לפי מעשים שהוא עושה עכשיו100, וכל עוד שלא חזרו משליחותם ולא הוציאו דיבה על הארץ, נאמר על המרגלים שהיו "אנשים" צדיקים וגדולים. שהרי סוף סוף, עדיין התקיימה האפשרות שיראו את הטוב שבתוך ערוות הארץ, בחירה שיש לה תוספת מעלה מפני הצד העומד מנגד.

אלא – כפי המובא במדרש, לסוף הארבעים יום כשחזרו משליחותם, הם נהפכו כפי תוכן הכתוב "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה". והוא שעל ידי כישלון סופי זה הוברר הדבר למפרע שעצם השליחות היתה לקויה כבר בתחילתה, ואשר לכן מאמרם ז"ל שמהכתוב (במדבר יג, כו) "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ" ניתן להסיק – "מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה אף הליכה בעצה רעה"101. "אף הליכה בעצה רעה" משום שהחלטתם שהארץ אינה ראויה להם העידה שלכתחילה היו הם מתנגדים באופן מהותי לארץ ישראל, וממילא היה הכישלון צפוי מראש. והוא שבכך שאצל "יוצאי מצרים הכל היה שלא בטבע כי אם על ידי נסים", לא היה בכוחם לעמוד על כך ששורשה של "ערוות הארץ" נעוץ בעולם הנצח, ולכן הם ראו אך ורק את הדברים השליליים שבארץ ולא את אורות הקדושה המסתתרות בתוך תוכם. ולא רק שלא עמדו על פנימית זו אלא שיתרה מכך, על פי חוקי הטבע הקובעים שהחיצוני תמיד גובר על הפנימי, הם הסיקו על פי ראייה חיצונית זו שאין בכוחה של מערכת הקדושה להתגבר על מסגרת הטומאה. אשר לכן דברי חז"ל שלמרות שהמרגלים היו צדיקים וגדולים, מסקנה זו העידה שהשלוחים ששלח משה היו טיפשים, ומתוך כך סופם להיהפך לכסילים.

קיצורו של דבר, המרגלים ראו היטב את "ערוות הארץ" בלי להיווכח שמצד פנימיותה, דווקא "ערווה" זו מעידה על הנשגבות הנצחית המציינת את ארץ ישראל. וכדברי חז"ל: "בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן [ברוב האלפא ביתא שבאיכה]בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם"102. והיינו שהעיניים כשלעצמן מסוגלות לראות את הדברים כפי הווייתם השורשית והאמיתית, ואילו סגולת הדיבור היא להעניק צורה מוחשית למה שראו העיניים, והמרגלים הקדימו את הפה לעין משום שעיניהם התעכבו בהיבטים המוחשיים של הדברים מתוך שלילת פנימיותם האמיתית.

ומה עוד שהם נשלחו בימי ביכורי ענבים.

ו. וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים

כדי שנדע את העיתוי המדויק של מינוי המרגלים, התורה מפרסמת תיכף ומיד בתור סיום למשימת המרגלים – "וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" (שם) שהוא תקופת תמוז, היות – מפרטים חז"ל, "אין תקופת תמוז בלא תאנים וענבים"103. ולא ברור מה חשיבותו של מידע זה. אולם בזוהר: "והימים ימי בכורי ענבים": "והימים" – מאי קא מיירי, דהא ואז בכורי ענבים סגי ליה? אלא "והימים" – אינון דאשתמודען, כלהו הוו מתחברן בההוא זמנא בההוא אילנא דחטא ביה אדם הראשון, כמה דתנינן ענבים היו. ועל דא "והימים" – אינון דאשתמודען ימי בכורי ענבים דייקא"104. "ימי בכורי ענבים" הבא ללמד שהיה זה בתקופת תמוז – "ואין תקופת תמוז בלא תאנים וענבים, "ימי בכורי ענבים" הבא ללמד שבימים אלו התחברו המרגלים לעץ שחטא בו אדם הראשון, לפנינו שתי הבנות זהות לחלוטין שלתוכנן חשיבות מכרעת.

כפי שהארכנו במאמרנו "תשעה באב נקרא מועד", הכתוב קהלת ג, א) "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" בא להורות שלכל הווייה שבעולם זמן המיוחד לה, וכתוצאה מכך, קיימות עתים שהן מיוחדות להתעלותם של ישראל, ויש עתים שלהיפך, הן מתנגדות לקדושת עם ישראל105. ואכן, "הזמן אשר היו גוברים המתנגדים להם, והיו מחריבים אותם, הוא בתמוז ואב, שהם בקצה החמימות, (…) שאז השמש בתכלית תוקפה וגבורתה. וזה הזמן הוא הפך הזמן המיוחד לישראל". והתבאר שדברים אלו יסודם בעיקרון שקבע המהר"ל לפיו "השמש מלך עולם הטבע ועולם הטבע מסודר תחתיו (…) כּי השמש היא שמירת סדר עולם הטבע במהלכה ובתנועתה (…) וכדכתיב (תהלים קלו, ח) "אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם"106. לפי הבנה זו, כאשר אומרים שבתקופת תמוז השמש היא "בתכלית תוקפה וגבורתה", פירוש הדבר שבתקופה זו בכלל ובתשעה באב בפרט, כוחות הטבע הרובצים תחת שלטונם של חוקי ההפכים והתמורות הם בשיאם, ומתוך כך הם מתנגדים לקדושתם של ישראל. ובלשון הזוהר: תקופה זו נמצאת תחת השפעתו של עץ הדעת טוב ורע שבו חטא אדם הראשון. והיינו שבמהותה, עצם מציאותה של האומה הישראלית מבוססת על התורה ועל המצוות שיסודן מעל מערכת הטבע107, ובעולמינו זה, הגשמי הטבעי תמיד מתגבר על הרוחני העל טבעי. ועל פי עיקרון זה נקבע שתקופת תמוז – שבה שלטון חוקי ההפכים ותמורות הוא בשיאו, מתנגדת מעצם צביונו הטבעי לקדושתו ולדרגתו הבלתי טבעית של עם ישראל.

לכן, כאשר התורה מפרסמת שהמרגלים נשלחו "בימי בכורי ענבים", הכוונה בזה להודיע את הסיבה השורשית שהביאה לכך שהמרגלים נכשלו בשליחותם. והיינו שבכך שהמרגלים ביררו למשימתם את מסגרת הבחירה המותנית בחוקי ההפכים והתמורות, התוצאה היתה שבאופן טבעי עיניהם התעכבו ברבד החיצוני-גשמי של הדברים, ומה עוד שהיה זה בתקופה שכוחות הטבע וחוקי ההפכים והתמורות היו בשיאם.

ז. וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם

וכן הוא מובנו של הכתוב (במדבר יג, כב) "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם". ופירושו הוא שמגמת הפסוק היא להודיע שהסיבה שחברון היא מקומם של הענקים היא משום שהיא נבנתה שבע שנים לפני צוען מצרים. והוא שמצרים היא המשובחת ביותר שבכל בארצות, וצוען – שרבו בה מלכים, היא היוקרתית ביותר שבכל ארץ מצרים. אולם למרות שחברון היא הפחותה ביותר שבארץ ישראל היות שרבו בה הקברים, בכל זאת, חברון "מבונה", כלומר – היא היתה טובה מצוען שבעה חלקים108. ובכן, בחברון רבו הקברים, וזה כפי הכתוב (יהושע יד, טו) "וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא" שבו מפורט ש"קרית ארבע" נקראת כך על שם ארבע זוגות שנקברו שם109, וביניהם "הגדול בענקים" שהוא אברהם אבינו110. ולפי הבהרה זו, אין זה מקרה שהענקים ישבו דווקא בחברון. והוא שבהתאם לחוקה "זה לעומת זה עשה אלהים", באותה עיר שנקבר אברהם "הגדול בענקים" התיישבו הענקים ששליטתם בכוחות הטומאה היתה ענקית. והיות שראיית המרגלים התעכבה ברבד החיצוני של הדברים, היה כמעט הכרחי שהם יחליטו שכוחות הטבע שבארץ כנען הם כה עצומים וענקיים עד שערכה של הדרגה אלהית הוא כקליפת השום. וכלשונם: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (במדבר יג, כז-כח). ואם ישאל השואל, אם כישלונם היה צפוי, למה לא מנע הקב"ה את משה מלשלוח אותם בשעה שהוא נמלך עם השכינה, למה הוא לא עיכב את שליחות זו? התשובה היא שבהתאם ליסודי הבחירה שהם ביררו לעצמם כמורה דרך, הכל צפוי והרשות נתונה, בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, הבא ליטהר מסייעין אותו והבא ליטמא פותחין לו, הזוכה זוכה לעצמו והחוטא חוטא לעצמו.

ח. וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם

זה שעיני המרגלים התעכבו ברבד החיצוני של הדברים בולט במיוחד במה שהצהירו (במדבר טז, לג) "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". וברש"י (שם): "וכן היינו בעיניהם שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים". והתקשו בשינוי "נמלים" במקום "חגבים" כפי הכתוב במקרא, ולכן היו שקבעו שלפנינו טעות סופר וחייבים להגיה "חגבים" במקום "נמלים"111.

אלא שהמהר"ל מקיים דווקא את הנדפס כפי שהוא לפנינו, והוא מצדיק גרסה זו בלשון זה:

ורש"י מפרש "נמלים יש בכרם" לפי שהיו קטנים מאוד בעיניהם היו קוראים אותם "נמלים" על שם קטנותם, שדרך לקרוא למי שהוא קטן "נמלה" על שם קטנות שלה, כי אין בריה קטנה כמו נמלה. אף על גב דודאי שיעור שלהם באמת כחגבים, וזהו השיעור האמיתי, שהיו בעיניהם של יושבי הארץ כחגבים112.

ביאור דבריו113 הוא שהן הנמלה והן החגב נקראים בלשון תרגום "קמצא"114 על שם ש"קומץ", הוראתו – חלק זעיר של דבר. לפיכך נקראים הנמלה והחגב "קמצא" בכך ששניהם כאחד מתפרדים ומתחלקים מהכלל מצד קטנותם, אמנם כל אחד מהם משום סיבה שונה, וכפי הכתוב (משלי ל, כד-כה-כז) "אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים: הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם: (…) מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ".

החגבים – שהם מין ארבה, מתייחדים אך ורק מצד גודל הריבוי המאפיין אותם, ולכן נאמר עליהם שהם "חכמים מחוכמים" בכך שלמרות שאין להם מלך המאחד אותם, בכל זאת לא יתפרדו זה מזה היות שסגולתו של החגב היא הקטנות, כלומר – אפס חשיבות העצמית בכך שכל חיותו מתפרנסת אך ורק מזה שהוא פרט קטנטן מאותו ריבוי.

הנמלה לעומתו, עליה כתוב גם (משלי ו, ה-ח) "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם: אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל: תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ". חכמתה – בבחינת רואה את הנולד, מתבטאת אפוא בכך שהיא אוספת גרעיני תבואה בזמן הקציר כך שהיא תוכל להכין את לחמה אף בקיץ שאין עוד תבואה בשדה, וזה מכוח עצמה בלי שתהיה לה במעלה זו קצין, שוטר או מושל. "ומעלת המידה הזאת הרואה את הנולד שיש לו שכל פשוט וזך ולכך שכלו רואה את הנולד כמו שאמרנו, והנה מעלתו בודאי עליונה מצד שהוא מתדמה לעליונים שהם פשוטים (…) והרואה את הנולד קרוב אל הש"י מצד השכל שלו הפשוט"115. בנוסף, כאשר לעתיד לבוא אומות העולם תבקשנה מהקב"ה לתת להן מצוה שתעניק להן שכר, יאמר להן "שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת"116? נמצאנו למדים שהנאמר על הנמלה "תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ" היא סגולה שבמהותה מבדילה את כנסת ישראל מן העמים. על כך המסופר שכאשר עוג מלך הבשן עקר הר והניחו על ראשו כדי לזרוק אותו על מחנה ישראל, הביא הקב"ה נמלים שנקבו את ההר לשני חלקים כך שההר נפל על צווארו של עוג בלי שיוכל להוציאו117. ביאור הדברים הוא שחכמתה וקטנותה של הנמלה מעידות שהינה הביטוי של הבחינה "אמצע", כלומר – נקודה בלתי חומרית שמקומה בין הקצוות טוב ורע, ולכן בכוחה של הנמלה – קרי: כנסת ישראל – לנקב ולחלק את ה"הר" לשנים, כלומר – לבטל ולאפס את שלטונם של חוקי ההפכים והתמורות שעליו מבוססים כוחו וגבורתו הייחודיים של עוג מלך הבשן.

לכן, כאשר המרגלים טענו "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" – בתוספת דברי רש"י "ונהי בעיניו כנמלים", הם אמרו דברים אמיתיים לחלוטין. והיינו שבדומה לנמלה, ישראל מתייחדים בזה שהם נקראים "קטן"118בכך שהם מצטיינים באותה מעלה הנבדלת מהגשמי שבחינתה "אמצע". ו"קטנות" זו מתגבשת כאשר הם מתנהגים כחגבים, כלומר – בהעדר שום תודעה של חשיבות עצמית זולת זאת המחדירה בליבם שהם פרט קטנטן מאותו כלל אלהי הנקרא "כנסת ישראל". במילים אחרות, ישראל נחשבים כ"קטנים כנמלים" בתנאי שהם מקטינים את עצמם כחגבים, וכלשונו של המהר"ל: "אין בריה קטנה כמו נמלה. אף על גב דודאי שיעור שלהם באמת כחגבים, וזהו השיעור האמיתי". אולם כאשר ההסתכלות על מעלה זו היא גשמית-חומרית, ישראל רואים את עצמם נטולי ערך כנמלים וחגבים, וכך הם באמת נראים בעיני הגויים. על כך תגובתו של הקב"ה: במידה שהייתם רואים את עצמכם באופן אמיתי, "מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכים"119?

ט. אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ

וכן הוא בנוגע למה שאמרו "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" (במדבר טז, לב) שעליו אמרו ז"ל: "אמר הקב"ה: אני חשבתיה לטובה והם חשבו לרעה. אני חשבתיה לטובה דכל היכא דמטו מת חשיבא דידהו כי היכי דניטרדו ולא לשאלו אבתרייה, והם חשבו לרעה "ארץ אוכלת יושביה היא"120. והנראה שכוונת חז"ל היא להמחיש עד כמה המרגלים השתבשו בהערכה שלילית זו. והיינו שהתורה הרי מגלה (ויקרא יח, כה) "וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת ישְׁבֶיהָ", ולפי זה בצדק אמרו "ארץ אוכלת יושביה היא". אלא שלא התייחסו כלל לכך ש"הקאה" זו באה כתוצאה ממעשים מתועבים הפוגעים בדרגתה האלהית של ארץ ישראל, ואשר לכן האזהרה (שם שם, כו-כח) "וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי (…) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם"121. לכן, כאשר המרגלים טענו לפי זה ש"ארץ אוכלת יושביה היא", השיבו להם כלב ויהושע בהתאם (במדבר יד, ח): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה'" (…) ואינה ארץ אוכלת יושביה (…) כי היא מצד עצמה וטבעה ארץ זבת חלב ודבש (…) רק שזה תלוי אם חפץ ה' ביושביה שיתמידו עיני ההשגחה עליהם לטובה"122.

סיכומו של דבר, בכך שהם לא ראו זולת ההנהגה האלהית הגלויה, המרגלים התנגדו באופן מהותי לארץ ישראל משום שהם ראו אך ורק את התופעות השליליות-טבעיות שבה בלי לעמוד על שורשן הטוב. והיינו שהם לא עמדו על כך שמה שהם ראו כ"ערוות הארץ" נובעת ממה שמצד עצמה וטבעה, יש לה לארץ ישראל "מוכנות אל הדברים האלהיים"123, ולכן, היא נקראת "ארץ צבי" – מלשון צבי ופאר, היות שיש לה "מעלה נבדלת בלתי גשמית"124.

יוצאים מן הכלל היו כלב בן יפונה ויהושע בן נון.

כלב בן יפונה – דמותו

א. כלב בן יפונה – שפנה מעצת מרגלים

כדי להקל על הקורא, אנו חוזרים על מאמרם ז"ל שהובא לעיל:

אמר רבי יצחק: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד. "סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל" (במדבר יג, יג), "סתור" – שסתר מעשיו של הקב"ה, "מיכאל" – שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן: אף אנו נאמר – "נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי" (שם שם, יד), "נחבי" – שהחביא דבריו של הקב"ה, "ופסי" – שפיסע על מדותיו של הקב"ה.

"וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" – "ויבאו" מבעי ליה? אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי! בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. יהושע כבר בקש משה עליו רחמים שנאמר (שם שם טז) "וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" – י-ה יושיעך מעצת מרגלים. והיינו דכתיב "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ"125. כלב בן יפונה, מאי יפונה? שפנה מעצת מרגלים126.

ובמהר"ל:

כי יוסף חבב הארץ ואפרים הוא עיקר זרעו, ודבר זה ענין מופלג מאד. וכן יהודה מפני שהוא קדוש השם יתברך, זכה אל הארץ הקדושה, מכל שכן כל שבט לוים קדושים היו וזכו לארץ. וכל הדברים האלו מופלגים ועמוקים מאד מאד. ולכך היו מוציאים המרגלים דבה על הארץ, שהיו מוכנים להתנגד לארץ לגמרי, כי ההנהגה שהיו מתנהגים דור המדבר אינו כמו הנהגה שהיו מתנהגים באי הארץ. ודי בזה למבינים.

והבן מה שאמר אח"כ כי כלב הלך ונשתטח על קברי אבות, וכן משה קרא שם ליהושע, ואלו מצד עצמם היה אפשר להתפתות אל המרגלים, רק כי היה זכות אבות מגין על כלב עם התפלה, ועל יהושע היה מתפלל משה127.

והוא שלעומת המרגלים ששמותיהם מורים שהיה צפוי מראש שייכשלו בשליחותם, השמות "יהושע" – נשיא למטה אפרים, וכן "בן יפונה" – נשיא למטה יהודה, מעידים ששניהם היו מיועדים להצליח במשימתם. וזה משום שבניגוד למרגלים שהתנגדו באופן מהותי לדרכי הטבע שבארץ ישראל מצד שהם לא ידעו שום הנהגה אלהית זולת זאת הניסית שבמדבר, יהושע וכלב היו מחוברים בה באופן מהותי מצד האבות יהודה ויוסף. יהודה חבב את הארץ בכך שממנו עמדה המלכות בישראל, ויוסף חבב את הארץ בכך שהוא התברך על ידי יעקב "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מח, טז), ברכה שהביאה לכך שבני יוסף התרבו רק לאחר שבע שנים שנכבשה הארץ128. אולם כדי למנוע שיימשכו אחרי עצת המרגלים, על יהושע הגינה תפילת משה ואילו כלב הלך להשתטח על קברי אבות שבחברון. אולם למרות שיהושע היה זה שנתמנה במקום משה להנחיל את הארץ, בכל זאת מהכתוב בפרשת המרגלים נראה שדווקא כלב הוא זה שתפס מקום עיקרי. שהרי כתוב (במדבר יד, כד) "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה", וכן משה בספר דברים המספר שהקב"ה נשבע ואמר (דברים א, לו) "זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה'", וכל זה בלי להזכיר את יהושע. וכאשר חז"ל דורשים שמהכתוב (במדבר יג, ל) "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם" אנו למדים שכלב "עמד לו על הספסל והיה משתקן ואומר – הס, והם שותקין לשמוע ממנו, אמר להם: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד"129, דרשה זו אינה מדויקת שהרי זה אמרו להם כלב ויהושע יחד130. אלא פירושו הוא שכלב היה בעניין זה ראש המדברים, ואשר לכן השאלה: במה התייחד כלב מכל המרגלים, וזה לרבות מיהושע בן נון?

התשובה הפשוטה: לעומת יהושע שעליו הגינה תפילת משה, כלב בן יפונה הצטיין בכך שהוא פנה מעצת המרגלים מכוח עצמו, ולפי היבט זה ניתן לקבוע שהוא היחידי שמילא את משימת הריגול במלואה ובשלמותה כפי טעמה העליון. והיינו שבכך שהוא ראה את אורות הנצח בתוך תוכה של "ערוות הארץ", התבטלו כוחות הטומאה שממנו ינקו הכנענים את כוחם ואת חיותם, וממילא – "לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" (שם יד, ט), פירוש – סר והתנתק השר המגן עליהם, וכתוצאה מכך, הם נעשים ללחמנו המוכן לאכילה. ומכיוון שהריגול העניק לו לכלב פרצוף של מקבל הארץ, הובטחה לו "את הארץ אשר דרך בה", "עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע יד, יד).

אלא שיש בעניין כלב בן יפונה עומק נוסף, וזה מצד ששמו – כלב. והיינו שלעומת בני אדם שעליהם נאמר "ששמותם כעורים ומעשיהם כעורים", על כלב מוצדק לקבוע שחלקו עם אלו "ששמותם כעורים ומעשיהם נעים"131.

ב. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ

על הכלבים נאמר (ישעיה נו, יא) "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה", ואשר לכן הם נעשו לביטוי של שפלות ופחיתות כפי הכתוב (שמואל ה ג, ח) "הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי" וכן (איוב ל, א) "אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם לָשִׁית עִם כַּלְבֵי צֹאנִי". במקביל אנו מוצאים את מאמרם ז"ל "המגדל כלבים כמגל חזירים"132 וכן "כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר (איוב ו, יד) "לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד", שכן בלשון יונית קורין לכלב למס"133. וטעם הדבר הוא משום ש"הכלב הוא רע בעצמו" ומתוך כך הוא מסלק את החסד מהבית שבו הוא נמצא134. ובכן, תוכן הנחה זו מתבאר על פי הגמרא הקובעת: "כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר, כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר"135.

ופירושו הוא136 שמלאך המוות הוא שם נרדף להפסד ולהעדר, והכלבים בוכים בשעה שמלאך המוות בעיר משום שהכלבים עצמם הם נבראים שבהם דבוקים ההעדר והחיסרון, ומתוך כך רגישותם מתעוררת כשכוחות ההעדר שולטים בעולם. אולם היות שההפכים הם אחד, מי שמרגיש בחום מרגיש בקור, ולכן – עצם רגישותו של הכלב לכוחות ההעדר וההפסד מביאה אותו להרגיש גם בכוח אשר ממנו השלמות והחיים, ואשר לכן – "כלבים משחקים – אליהו הנביא בא לעיר". "כי אליהו ז"ל הפך המלאך המות, כי המלאך המות הוא שממנו החיסרון וההפסד, ואליהו ז"ל ממנו נמצא השלום והחיים"137. אולם סגולתו המהותית והייחודית של הכלב מתבטאת בכך שפרנסתו וחיותו הוא הרע וההעדר שבכל דבר, ולכן נאמר עליהם "לא ידעו שבעה" מכיוון שבעולמינו זה , ריבוי הרע הוא ללא גבול היות שלא ייתכן טוב שלא יהיה בו צד של רע. על כך דברי הזוהר לפיהם עמלק הוא קליפת "כלב"138 בכך ששניהם כאחד משתמשים בכוח הקטרוג כדי לגלות את הרע ואת ההעדר בדברים הטובים ביותר. לאור הנחה זו ניתן להבין מאמרם ז"ל שהכתוב (שמות כב, ל) "טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" בא להודיע שהטרפה בא להם לכלבים כשכר על כך שבשעת יציאת מצרים – "לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שם יא, ז) 139. והיינו שלמרות שהתקיים קטרוג על ישראל בכך שהללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה140, בכל זאת הכלבים שתקו, לא נבחו ולא קטרגו, ובשכר זה משליכים להם את הטרפה. הטרפה דווקא, משום שהגדרתה – בהמה הנראית בריאה כאשר למעשה קיימת בקרבה חיסרון הטורף והמאפס את חיותה הקיומית141, ואשר ולכן "לכלב תשליכון אותו" היות שחיותו של הכלב מתפרנסת אך ורק מההעדר ומהחיסרון המתקיים והמסתתר בכל דבר טוב.

על כך הכתוב (במדבר יד, כד) "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי", וברש"י (שם): "רוּחַ אַחֶרֶת" –שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב". והיינושבפה הוא אמר למרגלים אני עמכם בעצה, אולם בליבו ידע את האמת. לכן כשחזרו המרגלים משליחותם, הם הודיעו "נאמן עלינו כלב, מיד עמד על הספסל ושיתק את כל ישראל שהיו מצווחין על משה, שנאמר במדבר יג, ל) "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה", והם היו סבורין שהיה אומר לשון הרע, לפיכך שתקו"142. והיינו שבהתאם לשמו "כלב", היה ראוי שהוא יהיה ראש המקטרגים, ולכן בצדק השתכנעו המרגלים שכלב נאמן עליהם בהיותו אתם בעצתם. הווי אומר שיש חידוש עצום בזה שהיתה לו "רוח אחרת". שבח זה בא להעמיד שלמרות שהוא השתייך מטבעו לעצת המרגלים עד שהיה נאמן עליהם, כלב בן יפונה הצטיין בכך שהוא "מעצמו" פנה מעצתם. והוא שבזה שהוא הלך להשתטח על קברי האבות בחברון, הוא זכה לאותה בחינה שלפיה "כלבים משחקים – אליהו הנביא בא לעיר", וכתוצאה מכך, האמת חדרה בליבו. בזכות השתטחות זו, עצם רגישותו לכוחות ההעדר וההפסד הביאה לכך שכלב התחבר באורות הנצח שבארץ ישראל אשר מהם השלמות והחיים, ולפי הבנה זו ניתן לקבוע שכלב עצמו נעשה לביטוי של טוב העולה מתוך הרע, שהגדרתו – "טוב מאוד". הווי אומר שהוא נעשה "אחד" עם הארץ אשר אודותיה הוא הצהיר שהיא "טובה מאוד מאוד", ובהתאם לפרצופו של מקבל הבטיח לו בורא העולם "וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו".

ג. "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים" – זה אברהם

ואכן, ארבעים וחמש שנים אחרי חטא המרגלים ניגש כלב אל יהושע וביקש ממנו שייתן לו את חלקו שהובטח לו על שבניגוד ליתר המרגלים, "אָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אֱלֹהָי" (יהושע יד, יב). ואשר לכן בקשתו: "וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה' אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' (שם שם, יב). והיינו שכלב שם עיניו על אותו הר שאודותיו נאמר בפרשת המרגלים (במדבר יג, כב) "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק", ואשר עליו כוונו המרגלים כשאמרו (שם שם, כח) "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם"143. בהתאם לבקשתו של כלב, יהושע נתן לו את חברון לנחלה "יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע יד, יד). והנראה שגנוזה כאן נקודה מאוד נפלאה.

כלב מגלה שחפצו לנחול את חברון, ומאריך שהיא העיר שעליה בפרט התלוננו המרגלים שהיא בצורה גדולה מאוד וכן שתושביה ענקים. ואחרי שניתנה לו לכלב את חברון, מפורט (שם שם, טו) "וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא", ומבהיר רש"י שלפי חז"ל, "האדם הגדול בענקים" הוא אברהם אבינו144. וכאמור לעיל, אין לפי זה מקרה שהענקים ישבו דווקא בחברון. והוא שבהתאם לחוקה "זה לעומת זה עשה אלהים", באותה עיר שנקבר אברהם "הגדול בענקים" התיישבו הענקים ששליטתם בכוחות הטומאה היתה ענקית, ואשר עליהם אמרו המרגלים "אפס כי עז העם היושב בארץ". הווי אומר שכאשר כלב השתטח על קברי אבות, הוא נעשה "אחד" עם חברון בכך שהוא ראה את "ערוות הארץ", כלומר – הוא ראה שבתוך תוכם של הענקים מסתתר "הגדול בענקים" שהוא אברהם אבינו. וזאת גופא הסיבה שהוא קיבל את חברון לנחלה, וכתוצאה מכך, היא חזרה לדרגתה הראשונה של "קרית ארבע" הנקראת כך על שם ארבע זוגות שנקברו שם145, וביניהם אברהם "הגדול בענקים".

כל זה בנוגע לכלב אשר עליו נשבע הקב"ה ואמר "וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה'", אולם על יוצאי מצרים – שבקשו לרגום את יהושע ואת כלב על שאמרו "טובה הארץ מאוד מאוד", נגזרה הגזרה – "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (במדבר יד, לה).

ואכן, מאוד מאלף שהתיקון לפרשת מרגלים מצאו חז"ל במרגלים ששלח משה כדי לרגל את יעזר.

ד. מרגלי יעזר – התיקון לפרשת מרגלים

"וַיִּשְׁלַח משֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ וַיֹּירֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם" (במדבר כא, לב). וברש"י: "המרגלים לכדוה, אמרו: לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם". והיינו שהכתוב "וילכדו" – בלשון רבים, משמעותו היא שהמרגלים הם שלכדוה, ואילו "ויורש" – בלשון יחיד, כוונתו שמשה השלים והוריש את האמרי אשר ביעזר146. כל זה לפי פשוטו של המקרא, אולם במדרש – שהוא מקורו של רש"י, ביאור המקרא הוא שונה:

אותן מרגלים זריזין היו, אמרו: בטוחין אנו בתפלתו של משה, וכבר שלח מרגלים לשעבר והביאו תקלה. אנו לא נעשה כן אלא בהקב"ה נאמין ונעשה מלחמה. עשו כך והרגו את האמורי אשר בה147.

לפי חז"ל, לא רק שהמרגלים לכדו את יעזר אלא יתרה מכך, הם גם הרגו את האמרי אשר שם. אלא שאם כן, איך מתיישב "ויורש" – בלשון יחיד? על כך תשובה מאוד נפלאה: "ויירש כתיב, מלמד שהתרוששו מעצמן, שברחו מפני בני ישראל"148. ובכן, מי היו האנשים שאותם שלח משה? התשובה: פנחס וכלב בן יפונה149. לפי זה, "והרגו" המובא במדרש, מובנו – שפעילותם העילאית של כלב ופנחס הביאה לכך שתושבי יעזר התרוששו ונמוגו מפני בני ישראל, ומרוב פחד ברחו. ולאור תיאור זה, ניתן להסיק ששילוח המרגלים ליעזר תיקן את כל הכישלונות שבפרשת המרגלים. בראש ובראשונה, בניגוד לשליחות הקודמת, משה הפעם שלח את המרגלים "מעצמו" בלי להימלך עם הקב"ה, ובנוסף, הוא התפלל על הצלחת השליחות. והיינו שלמרות שהוא בעצמו "היה מסולק מן הרע", העבר לימד אותו שאצל הזולת, הבחירה לא בהכרח נוטה לצד הטוב. וכן הוא שהפעם, משה לא שלח טיפשים כסילים אלא להיפך, כלב ופנחס שעליהם נאמר שהיו זריזים.

והוא שלמידת הזריזות טעם תחתון וטעם עליון. בטעמה התחתון, הגדרתה – רצון להשיג את המבוקש במהירות בהעדר ארך זמן. אולם בטעמה העליון כפי שהיא בקודש, הזריזות היא תנועה המעלה את הזריז למעלה מן הזמן כך שהוא "אחד" עם הדבר שאליו הוא מתנועע, ולפי הבנה זו, מידה זו היא זאת של הנשמה "הנמאסת במסגר הזמן ונמשכת לעבוד עבודתה אגב חדירה למלכות הנצח"150. במקביל, כאשר כהקדמה למאמרם מבהירים חז"ל ש"אותן מרגלים זריזין היו", כוונתם להעמיד שפנחס וכלב השתדלו "מעצמם" לרגל את יעזר מתוך "חדירה למלכות הנצח". ולפי טעם עליון זה, "וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ", פירושו – הם ראו את אורות הנצח המסתתרים בתוך "ערוות הארץ" שבבנותיה, וממילא – "וַיֹּירֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם", תושבי יעזר – שהתנתקו ממסגר הטומאה שהיא מקור חיותם – התרוששו מעצמם, וברחו מפני ישראל. ובדרך זו "לימד משה דרך ארץ ליהושע להיות משלחים מרגלים"151.

בכייה לדורות

א. אין הארץ שייכת להם לגמרי

אלא שעניין זה מעורר תמיהה:

כתיב (במדבר יד, א) "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה – אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות152.

והיינו שחטא המרגלים גרם לכך שהקב"ה קבע לישראל בכייה לדורות. ונשאלת השאלה: משה ביעזר ויהושע ביריחו הרי תיקנו את התקלה שנוצרה בפרשת המרגלים, ולמה אם כן נגזרה הגזרה שאותה בכייה נקבעה לדורות?

על כך דברי המהר"ל שעניין זה הוא "עמוק מאוד מאוד":

כי הבכייה שהיו בוכים מורה שאין הארץ שייך להם לגמרי, כי חן מקום על יושביה153, וכל דבר משתוקק למקומו שהוא טבעי לו. והם בכו, וזה מורה כי אין הארץ שלהם לגמרי, ולכך גלו. ודבר זה מבואר מאד. ודווקא היה תולה בדור שיצאו ממצרים, כי התחלת ועיקר ישראל הוא הדור שיצאו, וכאשר מאסו בארץ חמדה נראה כי אין הארץ מקומם הטבעי לגמרי154.

והיינו שארץ ישראל כשלעצמה היא במהותה אלהית מעל מערכת הטבע, ומתוך כך היא דווקא זאת הראויה לטבעו הנצחי של עם ישראל. אולם כפי שהסביר המהר"ל, כאשר חז"ל קבעו שהמרגלים נקראו על שם מעשיהם, כוונתם להורות שחטאם לא היה מקרי אלא מהותי מצד שדור המדבר לא ידע שום הנהגה אלהית זולת זאת הניסית, ומתוך כך "היו יוצאי מצרים מוציאים דבה על הארץ (…) שהיו מוכנים להתנגד לארץ לגמרי"155. ולאמיתו של דבר, פרשת המרגלים היא כולה צירוף של כישלונות מהותיים. ישראל ראו את הריגול כפי טעמו התחתון, כלומר – כבירור מהיכן הארץ היא נוחה לכבוש שבו מקופלת הבחירה להחליט אם בכלל היא ראויה להם; המרגלים – למרות שהיו אנשים חשובים וגדולים – לא היו מסוגלים לראות את הטוב שבתוך "ערוות הארץ" כפי תוכן הריגול בטעמו העליון; ובסופו של דבר הבכייה של חינם והכעס של בני ישראל עד שאמרו לרגום את כלב ואת יהושע על חוות דעתם שהארץ היא טובה מאוד מאוד. כל המאורעות הללו העידו "שאין הארץ שייך להם לגמרי". והיות שמדובר ביוצאי מצרים שהם דור "התחלת ועיקר ישראל", בכייתם היא לדורות משום שמעתה קיים קרע וסדק באותו חיבור אלהי שבין ישראל לארץ ישראל בכך שהם גילו ש"אין הארץ מקומם הטבעי לגמרי".

ב. גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם

אולם משה רבינו גם הוא התלונן "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (דברים א, לז). והתקשו בהבנת המקרא: "בפסוק זה יצאו רוב המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם מספיק איך הכניס גזירת משה בין המרגלים, עיין ברמב"ן ובמהרי"א ובשאר מפרשים"156. אולם לאור מה שכתבנו במאמרנו "חטא משה במי מריבה", מוצדק לומר שהגורמים השורשיים שהביאו לכך שמשה לא נכנס בארץ ישראל נעוצים בפרשת המרגלים, וליתר דיוק בכך שחז"ל ייחסו לו את הכתוב "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם". והיינו שמחמת רום דרגתו שהתבטאה בכך שהוא היה "מסולק ונבדל מן הרע", משה – וכן אהרן "אבירי לב", לא עמדו כלל על הכישלונות המקופלים בשילוח המרגלים. הביקוש לחפור את הארץ על פי דרכי הבחירה היה טוב בעיני משה – ולא בעיני המקום – משום שהוא לא ראה בזה שום עוול. והיינו שלפי רום מעלתו, כל בחירה היא בהכרח לצד הטוב, וממילא לא התקיימה אצלו שום אפשרות שהמרגלים הם טיפשים-כסילים שבידם הבחירה להוציא דיבה על הארץ. וכן נתרשל ונכשל כאשר הוא שתק בשעה שכלב אמר למרגלים "טובה הארץ מאוד מאוד". הוא שתק משום שהיותו "מסולק ונבדל מן הרע", משה באופן דממילא היה מסולק ונבדל גם מהעיקרון של "רע" שהוא "טוב". ו"כשלונות" אלו גרמו לכך שנגזרה עליו הגזרה "גם אתה לא תבוא שם".

והוא שבמאמרנו "חטא משה במי מריבה" התבאר שבכך שהוא הכה את הסלע במקום לדבר אליו, משה פרסם באופן מעשי שהוא לא מאמין בכוחם של ישראל להימשך אחרי בורא העולם מדעתם ומרצונם על פי דרכי הבחירה. כתוצאה מכך, הוא החליט שההנהגה האלהית הרצויה והמתחייבת היא זאת של ה"הכאה", כלומר – זאת של מידת הדין כפי הנהגתה הניסית שבמדבר. ועל אמיתת החלטה זו הוא השתכנע מתוך אכזבה גדולה בפרשת המרגלים. והיינו שלכתחילה, רצונם לשלוח אנשים בארץ היה טוב בעיניו, אלא שמאוחר מדי הוא גילה שכאשר ישראל הולכים על פי משפטי הבחירה הגוזרים שאין טוב בלי רע נגדו, בחירה זו מפרסמת שבעצם הם לא מאמינים בבורא העולם. ועל פי מסקנה זו הכה משה את הסלע במקום לדבר אליו. ולכשנבדוק, זהו התוכן של דבריו אל בני ישראל: "זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה': גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (דברים א, לו-לז). "זולתי כלב", כלומר – כלב היה היחידי מכלל ישראל שהיה עם הקב"ה בכך שהוא עמד על הטוב מאוד מאוד המייחד את ארץ ישראל. וזו גופא הסיבה שהקב"ה התאנף במשה וגזר שגם הוא לא ייכנס לארץ. וזה משום שבניגוד לכלב, משה "נכשל" – כדברי חז"ל, בכך שהוא לא מצא ידו בכל הקשור עם מערכת הבחירה, ובפרט עם העובדה שעצם מציאותו של הרע מאפשרת ש"טוב" ייהפך ל"טוב מאוד", "כישלון" – שתוכנו התפרסם בגלוי בשעה שהוא הכה את הסלע.

ומאוד נפלא שדווקא נקודה זו הראו לו למשה לפני מותו. והוא שעל הכתוב (דברים לב, מט) "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ", דורשים חז"ל:

"אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב" – מלמד שהראהו שלשלת המלכים שעתידים לעמוד מרות המואביה.

"אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ" – מלמד שהראהו שלשלת הנביאים שעתידים לעמוד מרחב הזונה157.

הווי אומר שבשעות האחרונות מחייו הראו לו למשה את ה"טוב מאוד" שבקע מרחב הזונה ומרות המואביה.

.

1 במדבר כא, לב: "וַיִּשְׁלַח משֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר".

2 יהושע ב, א

3 שם ו, ב.

4 ציטוט זה ואלו הבאים בהמשך הם מתוך רמב"ן במדבר יג, ב.

5 רמב"ן במדבר יג, כב.

6 רמב"ן שם שם, לב.

7 רמב"ן דברים א, כה.

8 רמב"ן במדבר יג, ב.

9 שם.

10 רמב"ן שם, על פי רש"י דברים א, כג.

11 סוטה לד ב.

12 מהר"ל גור אריה במדבר יג, ב., עיין שם.

13 מהר"ל שם.

14 שם.

15 שם.

16 במדבר רבה, פרשה טז פסקה ז.

17 רבינו בחיי על אתר.

18 רש"י על אתר.

19 סוטה לד ב.

20 רש"ר הירש על חמשה חומשי תורה, במדבר יג, ב.

21 סוטה לה א, וברש"י שם.

22 רש"י על אתר.

23 במדבר רבה, פרשה טז פסקה ד-ה.

24 במדבר רבה, פרשה טז פסקה א.

25 שם שם פסקה ח.

26 סוטה לד ב.

27 בראשית רבה, פרשה צא פסקה ו, עיין שם. ועיין חומש תורה שלמה בראשית מב, ט, ובהערה נא שם.

28 ר' צדוק הכהן ישראל קדושים אות ז.

29 מאמרי פחד יצחק סוכות, מאמר לה אות ג. עיין שם בכל הנידון.

30 זוהר ח"א פא ב; ועיין כתובות קיב א.

31 מהר"ל, גבורות ה' פרק ד.

32 שם פרק ה.

33 זוהר ח"א, מדרש הנעלם קכה א.

34 מדרש שוחר טוב, תהלים קטז.

35 עיין היטב מהר"ל, גבורות ה' פרק ג ופרק ד.

36 זוהר ח"ב יב ב.

37 ברכות ט ב.

38 זבחים קטז ב.

39 רש"י שם.

40 מגילה טו א.

41 שם יד ב.

42 במדבר רבה, פרשה אז פסקה א.

43 מהר"ל דרך חיים, פרק ד משנה יח.

44 מהר"ל נתיבות עולם, נתיב התורה פרק טז.

45 סנהדרין פב א.

46 שם.

47 שמות רבה, פרשה לג פסקה ה.

48 סנהדרין פב א.

49 רש"י שם.

50 פחד יצחק שבועות מאמר יד, אות ב-ג.

51 רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יב, הלכה ה.

52 אברבנאל במדבר כה, א-ט.

53 שפת אמת פנחס תרמ"ב.

54 שם.

55 שם.

56 שם.

57 זבחים קא ב.

58 רש"י שם.

59 שם.

60 רות רבה, פרק ב פסקה א, וברש"י יהושע ב, א.

61 "חירשו – נותן לו דמי כולו" משום שהחרש הוא כאילו לא היה (מהר"ל גור אריה ויקרא יט, יד), ואילו כלי חרס הוא הפחות שבכלים.

62 רמב"ם הלכות נדרים פרק ו הלכה ה, על פי קידושין כג ב – "הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו".

63 ספר השורשים לרד"ק, אות הכף ערך לאך.

64 במדבר רבה, פרשה טז פסקה ב.

65 רבינו יונה משלי א, כב.

66 שפת אמת פנחס תרמ"ב.

67 שם.

68 שם.

69 סוטה לד ב.

70 תמורה טז א.

71 מהר"ל חידושי אגדות סוטה לד ב. והיה מקום לומר שכוונת המהר"ל היא להעמיד שהנשיאים חששו שהכניסה לארץ תגרום לנפילה רוחנית בכך שההנהגה שבמדבר היתה להם ניסית ואילו בארץ ישראל הם יצטרכו להתרגל לעבודת ה' על פי דרכי הטבע. אולם מלבד שקשה לומר שחשש זה הפך אותם ל"כסילים" מוציאי דיבה על הארץ, איך ייתכן שהמרגלים לא הגיבו כשהעם הצהיר "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", הרי עדיף להם במדבר? ועיין שפת אמת במדבר, פרשת שלח, תרל"ט, וצ"ע.

72 רבינו בחיי שמות לב, ד.

73 מהר"ל באר הגולה הבאר החמישי.

74 מהר"ל גור אריה שמות טז, כט.

75 סוטה יב א.

76 מהר"ל גבורות ה' פרק יז; חידושי אגדות סוטה יב א.

77 מהר"ל חידושי אגדות סוטה לד ב.

78 על נושא זה נחזור בסמוך בס"ד.

79 תרגום יונתן במדבר יג, טז: "וכדי חמא משה ענוותנותיה קרא משה להושע בר נון יהושע".

80 רבי יוסף בכור שור על במדבר יג, טז, שאחריו נמשכו חזקוני, בעלי התוספות, ועוד.

81 במדבר רבה, פרשה טז פסקה ב.

82 שם, פרשה ט פסקה ה.

83 שם שם פסקה ז ופסקה יא.

84 רמב"ן בראשית א, לא.

85 סוטה יב א.

86 מהר"ל גבורות ה' פרק יז; חידושי אגדות סוטה יב א.

87 רש"י במדבר יג, כ על פי סוטה לד ב.

88 רש"י במדבר יג, כ על פי במדבר רבה, פרשה טז פסקה ז.

89 רמב"ן במדבר יג, ב.

90 עקדת יצחק שער ח.

91 במדבר רבה, פרשה טז פסקה ז.

92 אבות פרק ג משנה טו.

93 שם שם משנה טז.

94 על פי שבת קד א.

95 על פי מכות י ב

96 שם.

97 מדרש לקח טוב במדבר יג, ג.

98 מדרש תמורה פרק ג-ד.

99 במדבר רבה, פרשה טז פסקה ב.

100 רש"י בראשית כא, יז על פי ראש השנה טז ב.

101 סוטה לה א.

102 סנהדרין קד ב.

103 במדבר רבה, פרשה טז פסקה יב.

104 זוהר ח"ג קנח ב: "והימים" – מה בא לומר, שהרי ואז בכורי ענבים מספיק לו? אלא "והימים" – אותם הנודעים, כולם היו מחברים באותו זמן באותו עץ שחטא בו אדם הראשון, כמו ששנינו ענבים היו, ועל זה "והימים" – אותם הידועים ימי בכורי ענבים דווקא".

105 ההמשך הוא על פי מהר"ל, נצח ישראל פרק ח.

106 מהר"ל תפארת ישראל פרק ד.

107 רמב"ן בראשית מו, טו: "כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג", עיין שם.

108 כתובות קיב א, הובא ברש"י על אתר.

109 עירובין נג א.

110 רש"י יהושע יד, יג, על פי בראשית רבה, פרשה יד פסקה ו.

111 מזרחי על אתר.

112 מהר"ל גור אריה במדבר יג, לג.

113 ההמשך הוא מתוך מהר"ל גור אריה במדבר כא, לה; נצח ישראל פרק ה, בהרחבת דברים.

114 אונקלוס: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים" – והוינא בעיני נפשנא כקמצין; רש"י ברכות נד ב: "קמצי" – נמלים.

115 מהר"ל דרך חיים פרק ב משנה ט.

116 עבודה זרה ג א.

117 על פי ברכות נד ב.

118 מהר"ל נצח ישראל פרק נז; גבורות ה' פרק ח: "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג, י)כי ישראל הם האומה הקטנה שבכל האומות, ומצד הזה ראוי לה שם העפר, שהוא קטן (…) הוא קרוב אל הבלתי גשמי, ולכך הקטנות שיש להם, כדכתיב (דברים ז, ז) "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט"; "וזה שהם מקטינים עצמם כדאיתא בפרק כסוי הדם (חולין פט א) הנה הוראת התור והגוזל על ישראל במה שהם מקטינים עצמם".

119 במדבר רבה פרשה טז פסקה יא, על פי שפת אמת פרשת שלח תר"מ.

120 סוטה לה א.

121 על פי מלבי"ם במדבר יד, ט.

122 שם.

123 מהר"ל גבורות ה' פרק כד

124 מהר"ל חידושי אגדות גיטין נז א.

125 סוטה לד ב.

126 תמורה טז א.

127 מהר"ל חידושי אגדות סוטה לד ב.

128 אדרת אליהו, דברים יא, כו, עיין שם.

129 במדבר רבה, פרשה טז פסקה ב.

130 במדבר יד, ו-ז: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד".

131 על פי במדבר רבה, פרשה טז פסקה י, עיין שם.

132 בבא קמא פג א.

133 שבת סג א.

134 מהר"ל נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים פרק ה.

135 בבא קמא ס ב.

136 ההמשך הוא על פי מהר"ל באר הגולה הבאר החמישי.

137 בבא קמא ס ב.

138 זוהר ח"ב סה א.

139 מכילתא, הובא ברש"י שמות כב ל.

140 מדרש תהלים מזמור קיג.

141 רמב"ם, יד החזקה, הלכות מאכלות אסורות פרק ד' הלכה א'.

142 במדבר רבה, פרשה טז פסקה יט.

143 על פי מלבי"ם במדבר יג, כג..

144 רש"י יהושע יד, יג, על פי בראשית רבה פרשה יד פסקה ו.

145 עירובין נג א.

146 מהר"ל גור אריה על אתר.

147 במדבר רבה, פרשה יט פסקה לא.

148 פירוש הטור הארוך על אתר.

149 תרגום יונתן על אתר

150 פחד יצחק, פסח מאמר א אות ח.

151 פסיקתא זוטרתא במדבר כא, לב

152 תענית כט א.

153 סוטה מז א.

154 מהר"ל, נצח ישראל פרק ח.

155 מהר"ל חידושי אגדות סוטה לד ב.

156 כלי יקר על אתר.

157 מדרש תנאים דברים לד, א; ועיין ילקוט שמעוני דברים פרק לד רמז תתקסד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *