חג המצות: חג הבנים

חג המצות: חג הבנים

הורדת PDF

תוכן העניינים

בָּנִים אַתֶּם לַה'
א. למה חג המצות ולא חג החירות
ב. חביבין ישראל
ג. שַׁלַּח אֶת בְּנִי
ד. "וַיִּקֹּד הָעָם" – על בשורת הבנים

כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
א. חיפזון: בלא המשך זמן
ב. מצה היא לחם התואם את הדרגה "בנים"
ג. שאור שבעיסה: היצר הרע

כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ
א. הגאולה ממצרים לעומת הגאולה באחרית הימים
ב. חיפזון מצרים, חיפזון ישראל, חיפזון השכינה
ג. "חיפזון" במצרים הוא "לא בחיפזון" לעתיד לבוא
ד. אברהם ולוט קיימו את מצוות מצה שבפסח

בנים אתם לה'

א. למה חג המצות ולא חג החירות

אין ספק שמכל החגים, פסח הוא החג שנושאו הוא האוניברסלי ביותר. כל העמים הרי חוגגים את היום שבו הם נעשו לאומה חופשית ועצמאית המשוחררת משלטון זר, ובהתאם, פסח הוא "זכר ליציאת מצרים", יציאה שעל פיה נעשו ישראל לעם אחרי שנים רבות של שעבוד. וכך גם מנוסח תוכן זה בתפילות החג: "יום חג המצות הזה, זמן חירותנו". אלא שדא עקא, עצם ניסוח זה הוא בלתי מובן. למה חג המצות ולא חג החירות?

כפי המפורט בהגדה של פסח, הסיבה למצווה של אכילת מצה מנוסחת בלשון זה:

מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר (שמות יב, לט) "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם"1.

והדברים תמוהים: במה כה חשובה העובדה שאבותינו אכלו בצק שלא החמיץ בשעה שגורשו ממצרים עד כדי לקרוא לפסח חג המצות? ואם היה יוצא שאכלו ירקות, היינו גם אנו מצווים לאכול אותו מאכל? וכן הוא הכתוב (דברים טז, ג) "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". האם הכוונה שמעשה שהיה כך היה, ואילולי שיצאו בחיפזון, לא היינו אוכלים מצות?

וכן הוא בנוגע לקריאת השם "פסח" שהיא על סמך הקרבן הנקרא "פסח":

פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, על שום מה? על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים, שנאמר (שמות יב, כז) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל"2.

ושוב אותה הערה: שידוד מערכת הטבע, הנסים והנפלאות שנעשו כדי להוציא את ישראל ממצרים ולהובילם לקבלת התורה, בוודאי שזה עיקרו של פסח, ואיך ייתכן שאותו חג נקרא על שם שהקב"ה פסח על בתי אבותינו במצרים, תופעה שבהשקפה ראשונה היא – אם לא בלתי חשובה, על כל פנים – שולית לחלוטין? קיצורו של דבר, איך ניתן להצדיק את קריאת השם חג המצות או חג הפסח, קריאה שלכאורה מבליטה היבטים שוליים לחלוטין ביחס לתוכן העיקרי שהוא "זמן חירותנו"?

ובכן, פשר העניין גנוז בדברי בעל ההגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דברה התורה". והיינו שהתורה קבעה מקום לכל אחד מהארבעה בנים בהתאם לשאלה המאפיינת אותו ולתשובה המתאימה3. והתמיהות עולות מאליהן: למה "דברה התורה כנגד ארבעה בנים"? מהי חשיבותם עד שהתורה ראתה לנכון לפרט את מציאותם כל אחד במקום המיועד לו? ובכלל, אנו עדים לכך שלחג הפסח קשר ייחודי עם הבנים עד שמרבית מנהגי ליל הפסח אינם אלא לעורר את תשומת ליבם. ועל כך השאלה: למה דווקא בפסח? לכל החגים הרי חשיבות משלהם הדורשת חינוך הבנים, ולמה, אם כן, לא מחנכים אותם בכל החגים כפי הנהוג בליל הסדר?

התשובה היא, שחג הפסח קשור בצורה בלתי נפרדת עם אותה דרגה המכתירה את ישראל, דרגה אלהית שהתורה מכנה בשם "בנים למקום".

ב. חביבין ישראל

יסוד הדברים הוא המשנה הקובעת:

חביב אדם שנברא בצלם; חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו) "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

חביבין ישראל שנקראו בנים למקום; חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד, א) "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם".

חביבין ישראל, שנתן להם כלי חמדה; חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד, ב) "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ"4.

כוונת המשנה היא בראש הראשונה להגדיר את האדם הישראלי. וודאי נכון הוא שלכל אדם צלם אלהי כפי הכתוב (בראשית א, כו) "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" בהבדל זה שאצל אומות העולם, אותה צורה אלהית היא חומרית-טבעית בעוד שאצל ישראל, צורה זו מעניקה להם דרגה אלהית המייחדת והמבדילה אותם מכל העמים5. מכאן שישראל נקראים "בנים למקום". הכוונה בזה – מסביר המהר"ל, היא להורות ש"בנים", פירושו – שישראל "נבראו בשביל עצמם שיהיו אל השי"ת, כמו הבן שהוא בשביל עצמו, והוא אל אביו", וזה היפך כל הנבראים האחרים כדוגמת אומות העולם, ואפילו המלאכים "שנבראו לשמש את העולם, וכולם נקראו עבדים"6. תוכן הדברים הוא שבניגוד למעמד "עבדים" שייתכן בו ביטול, המעמד "בנים" שולל לחלוטין כל עניין של הפסק או ביטול שהרי כל אדם נשאר "בן" להוריו בלי שום קשר עם מקרי הזמן והמקום. "בנים למקום" מתאר אפוא שהאומה הישראלית מתייחסת ל"נצח ישראל"7, וזה לנצח ולנצחים.

מכאן לשון המשנה: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". והיינו שהתואר "בנים" הוענק לישראל מתוך תנועה של חיבה ואהבה, ולכן, גם נמסר להם המידע שהם נקראים בנים למקום. וזה בהתאם לדרישה המחייבת ש"כל הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו"8 כדי שיתפרסם אצל הנאהב שאין רצונו של האוהב באהבה מסותרת, וחפצו להיות גם אהוב9. והיות שהתואר "בנים" משקף את האהבה שבין כנסת ישראל לבין הקב"ה, ממילא בדומה לאהבה אמיתית שמעצם מהותה היא בלתי תלויה בדבר חיצוני ובהעדר שום סיבה קודמת10, כן הוא התואר "בנים למקום" שאין לו שום סיבה קודמת זולת האהבה עצמה שהיא חינם. ולעיקרון זה חשיבות מכרעת ויסודית ביותר: והוא שבכך שהם "בנים למקום", הקב"ה נתן להם לישראל את כלי חמדה שבו נברא העולם. הנקבע כאן הוא אפוא שאם לכל איש מישראל צירוף ושייכות לתורה ולמצוות המובילות באופן מעשי לעולם הנצח, זה אך ורק בגלל שהינו קשור לנצחיות זו מעצם הווייתו, שאילולי כן, היו ערכן של המצוות כמעשי קוף בעלמא.

הווי אומר שאין זה כלל שישראל הם קדושים משום שהם שקבלו את התורה, להיפך, הם קבלו את אותו "כלי חמדה" משום שהם בנים למקום, כלומר – קדושים בעצם. ובהתאם, ישראל נגאלו ממצרים אך ורק משום שהם "בנים למקום".

ג. שַׁלַּח אֶת בְּנִי

אנו עדים שכבר במפגש הראשון עם פרעה נצטווה משה רבינו להודיע לו על פי הקב"ה "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב), ואשר לכן, "שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי" (שם שם, כג). משמעות הכתוב היא שהמניע ליציאת מצרים הינו העובדה שבני ישראל הם "בנים למקום" ולכן מתחייב שיהיו עובדים את השי"ת. הנחה זו גם מבהירה את ההמשך "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה’ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" (שם שם, כד).

וברש"י (שם):

"וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" – למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו ועל שנתרשל, נענש עונש מיתה. תניא, אמר רבי יוסי, ח"ו לא נתרשל, אלא אמר – אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלושת ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקב"ה צווני לך שוב מצרים. ומפני מה נענש מיתה, לפי שנתעסק במלון תחילה.

בדרכו להושיע את עם ישראל ולהוציאם מצרים על פי ציווי ה', נגזר על משה רבינו חיוב מיתה על שהתעסק במלון תחילה ולא מל את בנו מיד. איך ייתכן? איך ניתן להבין שעל עבירה הנראית קלה כל כך יהיה עונש כה חמור עד שכל גאולת ישראל היתה עלולה להתבטל? הרי משה כשלעצמו סירב לשליחות זו, ואם הקב"ה כפה אותה עליו, זה בהכרח משום שמלבדו לא התקיים שום נברא הראוי לאותה משימה. איך אם כן ניתן לקבל שהוא נענש עונש מיתה על שהוא התעסק במלון תחילה לפני שמל את בנו? אלא שתביעה זו קשורה עם המושג "בנים". והוא שסוף עניינה של המילה הוא להעיד בצורה מעשית על התואר "בנים למקום", והיות שאך ורק דרגה נשגבה זו היא זאת שהצדיקה את הגאולה ממצרים, מובן שההתרשלות ולו הקלה ביותר במצוות מילה כאילו הוכיחה, שבעצם – אין משה רבינו ראוי להוציא את ה"בנים" ממצרים.

ד. "וַיִּקֹּד הָעָם" – על בשורת הבנים

פנימיות ה"בנים" היא גם תוכנם של הפסוקים בהם מתגלה קושי מסוים:

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ (שם יב, כז–כח).

וברש"י (שם): "וַיִּקֹּד הָעָם" – על בשורת הגאולה, וביאת הארץ, ובשורת הבנים שיהיו להם".מהי בשורת הבנים שעליה השתחוו, ומה פירושה של הודיה זו? וכי באמת חששו שלא ייוולדו להם בנים? ומה עוד, שבפסוק כאן מדובר אודות בנים רשעים11, ולפי זה, הכתוב "ויקוד העם" מתייחס לבשורת בנים בלתי הגונים, הנחה שבוודאי תמוהה מאוד! אלא שהיא הנותנת.

פשר הדבר אנו מוצאים בגמרא שזה לשונה:

"שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם" (דברים לב, ה): אע"פ שהם מלאים מומים קרויים "בנים", שנאמר "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם" – דברי רבי מאיר.

וכן היה רבי יהודה אומר: אין בהם מומים, שנאמר "לֹא בָּנָיו מוּמָם" ואומר – (ישעיה א, ד) "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים", אם כשמשחיתים קרויים בנים, אילו לא היו משחיתים על אחת כמה וכמה12!

"אע"פ שהם מלאים מומים קרויים בנים". וזה משום ש"בנים למקום" הינו תואר המצביע על שורשו הנעלם והנצחי של כל איש מישראל מעצם "טבעו" ותורשתו, בלי שום הבדל אם הינו צדיק או רשע. מכאן ששמחו בבשורת הבן הרשע דווקא. והוא שמודעה זו הוכיחה להם שדרגת הנצחיות המושרשת ב"בנים" אינה מותנית ברצונו או בבחירתו של האיש הישראלי, וזה בדומה ל"בן" המתייחס לאביו בהעדר שום אפשרות של ביטול או הסרה.

אלא שבשורה זו היתה מקופלת בכך שהקב"ה פסח על בתי אבותינו במצרים. והיתה שאלתנו: שידוד מערכת הטבע, הנסים והנפלאות שנעשו כדי להוציא את ישראל ממצרים ולהובילם לקבלת התורה, בוודאי שזה עיקרו של פסח, ואיך ייתכן שאותו חג נקרא על שם שהקב"ה פסח על בתי אבותינו במצרים, תופעה שבהשקפה ראשונה היא – אם לא בלתי חשובה, על כל פנים – שולית לחלוטין?

והתשובה הוא שהמושג "פסח" הוא עיקרי בהבנת תוכן החג ובהבנת הדרגה "בנים" גם יחד. והוא ש"פסח" – שמובנו דילוג וקפיצה, בא להורות שהגאולה ממצרים בכלל והמונח "בנים" בפרט לא יצאו לפועל בהדרגה שלב אחרי שלב על ידי עמל והשתדלות ממושכים כפי שמחייבים דרכי הטבע, אלא להיפך, מכוח תהליך שבחינתו "דילוג וקפיצה", כלומר – נסית-פתאומית.

ואותה הנחה היא גופא תוכנו של ה"חיפזון" שעל פיו התנהלה הגאולה מארץ מצרים

כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

א. חיפזון: בלא המשך זמן

עובדה היא שהחיפזון שאפיין את היציאה ממצרים הוא נושא שעליו חוזרת התורה פעמים מספר. על קרבן פסח נאמר (שמות יב, יא) "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן", על מצרים כתוב (שם שם, לג) "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ", מצות שלא החמיצו אכלו בני ישראל "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שם שם, לט), ולכן גם אנחנו נצטווינו (דברים טז, ג) "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". לפי פשוטו של המקרא, "חיפזון" הוא לשון בהלה13 המתאר את ישראל היוצאים בהולים הן מצד שהמצריים מיהרו לגרשם, והן מצד הפחד שמא ישנו המצריים את דעתם ולא ישחררו אותם משעבודם, וכפי שבאמת אירע בשעה שפרעה התחרט על ש"בָרַח הָעָם" (שמות יד, ה). זו הסיבה שעל הגאולה העתידה נאמר (ישעיה נב, יב) "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". והיינו שבניגוד ליציאת מצרים שהיתה בחיפזון, או משום שהמצריים היו דוחפים אותם לצאת או משום הפחד כאדם הבורח מפני הרדיפה, בגאולה העתידה ייצאו ישראל בנחת וביד רמה בהעדר כל פחד מאויב, ויהיו בטוחים ביותר כי ה' הוא ההולך לפניכם והוא המאסף ללכת אחריכם14.

אולם המהר"ל מפרש את עניין החיפזון באופן שונה לחלוטין:

כי מה שהיו יוצאים בחפזון בלי המשך זמן מורה שיצאו במדרגה ובמעלה עליונה, והפועל שבא משם נעשה בלי זמן, לא כמו דברים הטבעיים שכל פעולתם בהמשך זמן, אבל כאן היה גאולתם שלא בטבע, ולכן היה בחפזון בלי זמן15.

והיינו שבעולמינו זה, כל ישות וכל מציאות הן בהכרח התוצאה של התפתחות מסוימת, השתלשלות של נסיבות שונות שהובילו למקרים שונים. וזה משום שכל תהליך בו המאוחר ממשיך את הקודם הינו תופעה הנתונה תחת שלטון הזמן עד שמוצדק לומר שהמושגים "תהליך", "התפתחות" או "השתלשלות דברים" הם בעצם שמות נרדפים למושג "שלטון הזמן". בהתאם, כל ציבור – כדי להיחשב לעם או ללאום, חייב לעבור תהליך של התפתחויות שונות, שלב אחרי שלב, צעד אחרי צעד, עד שיחולו בכינוס אנשים זה כל ההגדרות המהוות אותו לאומה, כך שבוודאי אין לנו שום דוגמה של קבוצת עבדים המשוללים כל תודעה עצמית, הנהפכים לעם בִּן לילה. מכאן עיקר השם "פסח", שמובנו – דילוג וקפיצה. והיינו שבניגוד כל התפתחות טבעית, ישראל נעשו לעָם "בקפיצה", כלומר – בהעדר כל המשך זמן היות שבחינתם הנצחית של "בנים" אינה משתייכת לתחום הזמן, ומתוך כך, התחייב שתהליך היווצרותם יתבצע גם הוא באופן פתאומי-נסי לחלוטין.

וזו הסיבה שפסח נקרא חג המצות.

ב. מצה היא לחם התואם את הדרגה "בנים"

כאמור, על אכילת מצה נצטווינו משום שבשעת היציאה ממצרים – "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לט). והיתה שאלתנו: במה כה חשובה העובדה שאבותינו אכלו בצק שלא החמיץ בשעה שגורשו ממצרים עד כדי לקרוא לפסח חג המצות? ואם היה יוצא שאכלו ירקות היינו גם אנו מצווים לאכול ירקות? וכן הוא הכתוב (דברים טז, ג) "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". האם הכוונה שמעשה שהיה כך היה, ואילולי שיצאו בחיפזון, לא היינו אוכלים מצות? על כך דברי המהר"ל: היות שהגאולה היתה "בחיפזון בלי זמן, לכך ראוי שיאכלו לחם עוני הוא לחם הפשוט מבלי הרכבה"16.

הנחה זו מתבארת לאור מאמרם ז"ל "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיה נד,יג) "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה’ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" – אל תקרי בניך אלא "בוניך"17. מובן מאליו שאין כאן משחק מילים "בנים-בונים" גרידא, להיפך, לפנינו דברי חז"ל המגלים עומקה והקיפה של הדרגה "בנים". והוא שהתואר התורשתי "בנים" כשלעצמו לא מעניק לו לאדם שום זכות עצמית, ולכן ברור שחובת ה"בנים" היא להגשים את דרגתם בעולם המעשה על ידי קיום התורה והמצוות. מכאן שתלמידי חכמים בפרט נקראים בונים. וזה משום שבכך שתורתם מוציאה את דרגת ה"בנים" מן הכוח אל הפועל המעשי18, הם "בונים" ומעניקים מציאות מעשית לבחינת ה"בנים".

והנחה זו היא מכרעת בהבנת תוכנו של חג המצות. נכון שתכלית כל "בן" מישראל היא בראש ובראשונה להוציא את פנימיותו מן הכוח אל הפועל ולהפוך את התואר "בנים" ל"בונים". אולם בחג המצות, זאת למודעי שכובד המשקל מונח דווקא על ה"בנים" טרם הם נעשו ל"בונים", על המעלה התורשתית המכתירה את האומה הישראלית טרם מעמד זה התפתח והתגבש באופן מעשי. והיות שהדרגה נצחית "בנים" – אשר למענה נגאלו ישראל, הופיעה בחיפזון בלי זמן, "לכך ראוי שיאכלו לחם עוני הוא לחם הפשוט מבלי הרכבה".

"לחם הפשוט מבלי הרכבה", פירושו – לחם שנשאר בצביונו הפשוט ביותר בכך שהוא נעשה מבצק שלא החמיץ, כלומר – מבצק שלא עבר שום תהליך של התפתחות. או במילים אחרות, מצה, הגדרתה – לחם שלא נמצא תחת שלטון הזמן, ולכן ראוי שה"בנים" יאכלו מצה בחג המצות. והוא שכאמור מקודם, בחג זה מונח כובד המשקל דווקא על הדרגה "בנים" כפי צביונו האלהי הפשוט ביותר מבלי הרכבה, כלומר – בלי כל התפתחות בחילוף הזמן המביאה לכך ש"הבנים" נעשים "בונים". לפי הבנה זו, הכתוב (שמות יב, לט) "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" לא בא לספר מעשה שהיה כך היה, אלא להיפך, מעשה שהעיד על הייחודיות – החיפזון – שבה התאפיינה הגאולה העילאית מארץ מצרים.

לאור הנ"ל ניתן לבאר נקודה שיש בה משום תמיהה.

ג. שאור שבעיסה: היצר הרע

הגמרא ידועה: "רבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: ריבון העולמים! גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב – שאור שבעיסה", בהיות "שאור שבעיסה" הביטוי ל"יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו"19. אלא שאם כן – והשאור שבעיסה הינו שם נרדף ליצר הרע, מלבד שלא מובן שהחמץ הותר כל השנה, איך זה שבשבועות נצטוו להביא דווקא שתי הלחם כפי הכתוב (ויקרא כג, יז) – "סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'"? פשר הדבר הוא שהתפתחותם של ה"בנים" לדרגת "בונים" מבוססת כולה על כוח הבחירה המחייב את קיומם של ההפכים "טוב" ו"רע", ולפי היבט זה, השאור שבעיסה – המצביע על המושג "התפתחות", הוא מעונו של היצר הרע. אלא שיש בעניין זה עומק נוסף שהוא עיקרי.

והוא שעל הכתוב (שמות יב, יז) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת", אמרו ז"ל – "אל תקרי כן, אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם בא מצווה לידך – עשה אותה מיד"20. והוא שהזריזות היא מידה המשקפת באופן ייחודי את אופיים הנצחי של ישראל בכך שהיא מוציאה את קיום המצוות משלטון הזמן בהתאם לחיפזון בו נגאלו ממצרים21. לאור הבנה זו, "השאור שבעיסה" – המבטא את שלטון הזמן, מתייחס ליצר הרע ה"מחמיץ את הלב", כלומר, הפוגע במידת הזריזות והגורם שהמצוות מתבצעות בעיכוב ובדיחוי זמן עד כדי ביטולן, תופעה הפוגעת באופייה הנצחי של כנסת ישראל22. אלא שמאידך גיסא, על הכתוב (ישעיה א, יז) "דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ" דורשים חז"ל "אשרו דיין שמחמץ את דינו", פירוש – "שמשהה אותו ומלינו כדי להוציאו לאמיתו"23. הווי אומר שהמושג "חמץ" משתייך לעולם ההפכים והתמורות בכך שיש חמץ שהוא לטובה כאשר הינו הביטוי למתינות וליישוב הדעת, ויש "שאור שבעיסה" שהוא לרעה כאשר הינו הביטוי להחמצת המעשים.

כל זה בכל ימות השנה אולם בשבועות שבו ניתנה התורה, ה"בנים" נעשו ל"בונים" בכך שיום אחרי יום, שלב אחרי שלב, הם השלימו תהליך הדרגתי של חמישים יום שבו שלטון הזמן נעשה דווקא לאמצעי הטוב והנעלה ביותר. או במילים אחרות, עצרת – המשלימה את חג המצות, היא חג של הבנים שהתפתחו ל"בונים", התפתחות המחייבת שדווקא החמץ יובא לקרבן לה'24. אבל בפסח, אין מקום לחמץ כלל וכלל.

וזה משום שכאמור, חג זה מיועד לשבח והודאה על שהקב"ה בכבודו עצמו העניק לנו את הדרגה "בנים". ובכך שמעלה זו היא אלהית תורשתית מעל לשלטון הזמן, כלומר – בהעדר כל צורך של התפתחות, היא באופן דממילא משוללת כל בחינה של "שאור שבעיסה" היות שאין לו לאדם שום חלק בה.

סיכומו של דבר, "פסח" – שמובנו דילוג וקפיצה, בא להורות שהגאולה ממצרים בכלל והמונח "בנים" בפרט לא יצאו לפועל שלב אחרי שלב על ידי עמל והשתדלות ממושכים. והיינו שבניגוד כל התפתחות טבעית, ישראל נעשו לעָם "בקפיצה", כלומר – בהעדר כל המשך זמן היות שבחינתם הנצחית של "בנים" אינה משתייכת לתחום הזמן, ומתוך כך, התחייב שתהליך היווצרותם יתבצע גם הוא "בחיפזון", כלומר – "במדרגה ובמעלה עליונה, והפועל שבא משם נעשה בלי זמן" – כדברי המהר"ל שהובאו לעיל. נמצאנו למדים שעיקרו של החג הינו השבח וההודאה על הבחינה התורשתית – בנים – שהושרשה בעצמיותה של כנסת ישראל על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו בשעה שהוא "פסח" על בתי אבותינו במצרים. ומכיוון שדרגה זו נוצרה "בחיפזון", כלומר – בהעדר שלטון הזמן, לכל איש מישראל צירוף ושייכות לתורה ולמצוות המובילות לעולם הנצח, שאילולי כן, היו ערכן של המצוות כמעשי קוף בעלמא. והיות שמצה, הגדרתה – לחם שלא נמצא תחת שלטון הזמן, אכילת המצה בפסח מחייבת שבכל ימות השנה, ה"בנים" יקיימו את המצוות בזריזות בלי עיכוב הזמן שעליו מצביע השאור שבעיסה.

כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ

א. הגאולה ממצרים לעומת הגאולה באחרית הימים

אלא שאם כן הדברים, והמושג "חיפזון" מורה על יציאה שהיא "במדרגה ובמעלה עליונה (…) שלא בטבע", איך זה שהנביא מדגיש שלעתיד לבוא – "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ"? אם במצרים היתה גאולתם שלא בטבע, על אחת כמה וכמה מתחייב שהגאולה העתידה תהיה "בחיפזון"! בנוסף, נבואת ישעיה כשלעצמה אינה מובנת כלל. "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ", מבהיר רש"י – "מה טעם? כי הולך לפניכם ה' לנחותכם הדרך, ומי ששלוחו מקדים לפניו לנחותו הדרך, אין יציאתו בחפזון". איך ייתכן? הלא גם ביציאת מצרים כתוב (שמות יג, כא) "וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ", ובכל זאת היתה יציאה זו בחפזון? שאלה זו נשאלת במדרש ויישובה הוא שיש הבדל: ביציאת מצרים "אני ובית דיני מהלך לפניהם שנאמר(שמות יג, כא) "וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם" אבל לעתיד לבוא, אני לבדי, שנאמר(ישעיה נב, יד) "כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"25.

ביאורו של מדרש זה נמצא ברמב"ן, וזה לשונו:

וסוד המדרש הזה כי בגאולה הראשונה, היה הקב"ה עמהם ביום ובית דינו בלילה. אבל לעתיד לבוא, תתעלה מידת בית דינו ברחמים, וה' הולך לפניהם, כלומר, השם המיוחד. כי אלוהי ישראל מאספם עמו, "וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה" (תהלים קלט יב), כי הכל במידת הרחמים מיוחדת26.

הנאמר כאן הוא שביציאת מצרים, עדיין היו שתי הנהגות נבדלות, הקב"ה ביום ובית דינו בלילה, ומתוך כך, היתה היציאה בחיפזון למרות שה' הלך לפניהם. אמנם לעתיד לבוא, תהיה רק הנהגת השם המיוחד, ולילה כיום יאיר, ולכן – לא בחיפזון תצאו. דברים סתומים שעליו עמד המהר"ל. גם הוא התייחס להבדל בין יציאת מצרים שהיתה בחיפזון, ולבין הגאולה העתידה עליה נאמר "לא בחיפזון", וכפי שניווכח, דבריו מיישבים את כל השאלות שהתקשינו בהן.

לשם כך הוא מביא את המדרש שזה לשונו:

"כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ" – לפי שנאמר בגאולת מצרים "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" – זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר: זה חפזון ישראל. אבא חנן אומר: זה חפזון שכינה, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (שיר השירים ב, ח) "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת". יכול אף לעתיד לבוא יהיה בחפזון, תלמוד לומר – "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ"27.

על כך דברי המהר"ל:

וביאור ענין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא היתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה. וכך היה ענין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר. ולא היתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה.

אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שינוי כלל, רק תמיד קיים. ולכך לא יהיה לדבר זה חפזון, כי החיפזון מורה על דבר שהוא לשעה, וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר. והדברים האלו מבוארים מאוד. והתבאר לך ענין החבור הנצחי שיהיה לעתיד במהרה בימינו אמן28.

ביאור זה הוא נפלא משום שהוא משלב את פשוטו של המקרא עם פנימיותו הנשגבה.

ב. חיפזון מצרים, חיפזון ישראל, חיפזון השכינה

וודאי שהן המצריים והן בני ישראל התנהגו בחיפזון בשעת הגאולה, מצרים על שמיהרו לגרש את ישראל מפני פחד המכות, וישראל על שחפזו "בבהילות יוצאי דרכים"29. לכן, כאשר נצטוו ישראל להכין ולאכול את קרבן הפסח בחיפזון, ניתן לנמק את הציווי הן מצד חיפזון מצרים והן מצד חיפזון ישראל. אלא – אומר המדרש, יש בעניין זה גורם נוסף: חיפזון השכינה, וכפי הכתוב "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת". והנה הפסוק שלאחריו הוא (שם שם, ט) "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים"30 הבא להודיע – מסביר רש"י (שם), שאותו קול דודי "היה עומד ומציץ מן חלונות השמים את העשוי לי, שנאמר(שמות ג, ז) "וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם". הווי אומר ש"קול דודי" הינו השכינה, והלשונות "מדלג" ו"מקפץ" המיוחסים לה מצביעים על תהליך החורג מהמשך הזמן כדוגמת יציאת מצרים. אבא חנן בא אפוא להבליט שכל הדברים הגדולים אינם במקרה31, ואם אירע שבני ישראל והמצריים גם יחד התנהגו בחיפזון ובבהלה בשעת יציאת מצרים, היה זה משום שהשכינה היתה בחיפזון, פירוש – "מפני שכוח האלהי שבא לגאול אותם ממהר וחש מעשיו כפי כוחו וגבורתו לעשות"32.

ונשאלת אפוא השאלה: וודאי כן הוא שהלשון "חיפזון" מורה על הבהלה ועל ההליכה מהרה מתוך פחד, כמו (מלכים ב ז, טז) "וְהִנֵּה כָל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם", וכן (תהלים קטו, יא) "אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי [לנוס מפני אבשלום – רש"י] כָּל הָאָדָם כֹּזֵב", ועוד. ואם כן הדברים, למה נקרא "חיפזון" אותו תהליך שאינו נתון תחת שלטון הזמן?

על כך הסברו של המהר"ל שבעולמינו זה, תופעה בהעדר המשך זמן "דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר". ולאור עיקרון זה, מובן שהכתוב המתאר את "קול דודי" המדלג והמקפץ הינו קול נסתר ונעלם מאוד המשגיח והמציץ מן חלונות השמים בהעדר כל התגלות מורגשת בעולמינו זה. המושג "חיפזון" – המתאר את היציאה ממצרים, מורה אפוא על מאורע שהוא "קפיצה" שמימית שהוא אמנם רק לשעה, שהרי לאחר היציאה, וליתר דיוק – אחרי קריעת ים סוף, העולם שוב נהג כמנהגו וחזר תחת שלטון הזמן. כל זה ביציאת מצרים, אולם לעתיד לבוא – "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ", משום שהגאולה תהיה נצחית בלי שינוי כלל, ולכן, אותו תהליך נסי במצרים שהתנהל בחיפזון רק לשעה יהיה תמידי שלא בחיפזון באחרית הימים.

הנחות אלו הן גופא ביאורו של הרמב"ן על המדרש שהזכרנו.

ג. "חיפזון" במצרים הוא "לא בחיפזון" לעתיד לבוא

עצם העובדה שה' "הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה" מוכיחה בעליל שעל אף ההנהגה הנסית, חוקי ההפכים לא באו לידי ביטול ועדיין מתקיים מצב שבו היום והלילה נבדלים זה מזה, וכלשונו של הרמב"ן – "היה הקב"ה עמהם ביום, ובית דינו עמהם בלילה". והוא ש"יום" מבטא את ההנהגה הנסית, ואילו "בית דינו של הקב"ה" מציין את מידת הדין הבוחנת את ישראל, האם הם מקיימים – כפי שדורש שלטון הזמן, את המחיצה של ברזל המפרידה בין ההפכים טוב ורע, טהור וטמא, מותר ואסור. התיאור "היה הקב"ה עמהם ביום, ובית דינו עמהם בלילה" – בא לפי זה להורות שביציאת מצרים, ההנהגה הנסית – שפעלה בהעדר המשך זמן, התקיימה בד בבד עם ההנהגה הקשורה עם ממשל הזמן, ומתוך כך, להנהגה נסית זו ערך של "חיפזון" בהיותה חלקית ורק לשעה. אבל לעתיד לבוא, "לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ" משום "וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה", ותתקיים הנהגת השם המיוחד באופן בלעדי, ובהעדר שלטון הזמן לא יהיה מקום לבית דינו של הקב"ה "כי הכל במידת הרחמים מיוחדת".

ד. אברהם ולוט קיימו את מצוות מצה שבפסח

והנה על אברהם ולוט נאמר שהם קיימו את מצוות מצה שבפסח, אברהם – בהתאם לכתוב (בראשית יח, ו) "לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת"33, ולוט – בהתאם לכתוב (שם יט, ג) "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ"34. והכוונה בזה שכאמור, המושגים "פסח" ו"מצה" הרי מורים על הגאולה שהיא בקפיצה ובחיפזון בניגוד לדרכי הטבע, ואשר לכן נקבע ששורשה של גאולה אלהית זו היתה נעוצה במפגש של המלאכים עם אברהם ולוט.

מפגש אברהם עם המלאכים: בברית בין הבשרים, התבשר אברהם אבינו (בראשית טו, יג-יד) "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל". והיות שתחילת ארבע מאות שנה אלו היתה משנולד יצחק35, נמצא שכאשר המלאכים בשרו לו לאברהם את לידת יצחק, הם גילו לו בעת ובעונה אחת את ההתחלה המעשית בחילוף הזמן, הן – של הגירות במצרים, והן – של הגאולה ממצרים שהיא "ברכוש גדול" בכך שישראל נעשו "בנים למקום". הווי אומר שבמפגש של המלאכים עם אברהם היו מקופלים הקפיצה והחיפזון שעתידים לאפיין את הגאולה מארץ מצרים. על כך נקודה מאוד נפלאה.

והוא שבסדר ההכנות לכבוד אותו מפגש, כתוב (שם יח, ו-ז) "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ". כפי שניתן להיווכח, עם הלשונות "וימהר" "מהרי", "רץ", "וימהר", התורה מדגישה בהדגשה יתרה שכל המשתתפים שהשתתפו בהכנה זו עסקו בזריזות יתרה, כלומר – בחיפזון. וכאמור לעיל, הזריזות היא מידה המשקפת באופן ייחודי את אופיים הנצחי של ישראל בכך שהיא מוציאה את קיום המצוות משלטון הזמן בהתאם לחיפזון בו נגאלו ממצרים36. אותה זריזות העידה אפוא שהמפגש בין המלאכים ואברהם התנהל גם הוא בקפיצה מחוץ לשלטון הזמן, ואשר לכן דברי חז"ל שאברהם היה "עסוק במצות בעוגות הפסח".

מפגש לוט עם המלאכים: במפגש של לוט עם המלאכים שבאו להוציא אותו מסדום, מקופלת הגאולה העתידה שעל ידי משיח בן דוד, וזה בהתאם למאמרם ז"ל "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי" (תהלים פט, כא) – היכן מצאתיו? בסדום". ושוב אותה נקודה נפלאה. בניגוד לישראל שאכלו מצות "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שמות יב, לט), אודות יציאתו של לוט מסדום כתוב (בראשית יט, טו) "וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ (…) וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר". וזה משום שבניגוד שלגאולה ממצרים שהתנהלה "בחיפזון", על הגאולה העתידה הרי כתוב (ישעיה נה, יב) "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ". ולפי הבנה זו, בצדק קובעים חז"ל שאברהם ולוט קיימו את מצוות מצה שבפסח. והיינו בכך שאברהם אבינו הזדרז בהכנת הסעודה, במפגשו עם המלאכים השתקפה הגאולה ממצרים שהיתה "בחיפזון" כפי הדרגה האלהית שאפיינה את היציאה ממצרים. אולם בכך שלוט "התמהמה" ביציאתו מסדום, בעומק מפגשו עם המלאכים השתקפה הנבואה "לא בחיפזון" כפי הדרגה האלהית שעתידה לאפיין את הגאולה שבאחרית הימים.

1 שם.

2 הגדה של פסח.

3 עיין בחיבורי "בעקבות המועדים והזמנים", עמוד 177 ב"קונטרס ארבעה בנים".

4 אבות פרק ג משנה יד.

5 מהר"ל גבורות ה' פרק מד. ועיין בזה מהר"ל, מכון ירושלים תשס"ז, דרך חיים פרק ג משנה יד הערה 1581.

6 מהר"ל דרך חיים, שם; ועיין עוד נצח ישראל פרק יא.

7 על פי שמואל א, טו, כט: "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם".

8 שבת י ב.

9 מהר"ל דרך חיים, פרק ג משנה יד.

10 לפי אבות פרק ה משנה יז: "כל אהבה שאינה תלויה בדבר, אינה בטילה לעולם" – ובמהר"ל, דרך חיים שם.

11 "רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם" – הגדה של פסח.

12 ספרי האזינו פסקה ג; ועיין קידושין לו א.

13 רש"י שמות יב, יא.

14 מתוך פירוש רד"ק ומצודת דוד על אתר.

15 מהר"ל, גבורות ה' פרק נא.

16 מהר"ל, גבורות ה' פרק נא.

17 ברכות סד א.

18 עיין ר' צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת ראה, אות י.

19 ברכות יז א, וברש"י שם.

20 מכילתא בא פרשה ט.

21 פחד יצחק פסח, מאמר א, עיין שם באורך.

22 מהר"ל נתיבות עולם, נתיב התורה פרק יז.

23 סנהדרין לח א, וברש"י שם.

24 עיין בזה מהר"ל, תפארת ישראל פרק כה.

25 שמות רבה, פרשה יט פסקה ו.

26 רמב"ן שמות יג, כא.

27 בכתבי המהר"ל, מדרש זה הינו דברי המכילתא (פרשת בא פרשה ז), אולם בנדפס שלנו, הגרסה היא קצת שונה. המדרש המצוטט על ידי המהר"ל נמצא בילקוט שמעוני ישעיה, פרק נב רמז תעו.

28 מהר"ל נצח ישראל פרק מז.

29 מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי שמות יב, יא.

30 בנדפס שלפנינו, המכילתא מצטט גם פסוק זה.

31 יסוד נפוץ בכתבי המהר"ל, עיין נצח ישראל פרק ה ופרק ו; חידושי אגדות גיטין נו ב.

32 מהר"ל, גבורות ה' פרק לו.

33 טור אור חיים סימן תיז, לפי דברים רבה, פרשה א פסקה כח: "אברהם [היה] עסוק במצות בעוגות הפסח".

34 רש"י על אתר על פי המדרש, עיין תורה שלמה

35 רש"י על אתר על פי פרקי דרבי אליעזר פרק מז; תנחומא שמות פרק ד.

36 פחד יצחק פסח, מאמר א, עיין שם באורך.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *