פסח: חג הבנים

פסח: חג הבנים¹

תוכן העניינים

"כנגד ארבעה בנים דברה התורה" – אומר בעל ההגדה. התורה קבעה מקום לכל אחד מהארבעה בנים בהתאם לשאלה המאפיינת אותו ולתשובה המתאימה². והתמיהות עולות מאליהן: למה "דברה התורה כנגד ארבעה בנים"? מהי חשיבותם עד שהתורה ראתה לנכון לפרט את מציאותם כל אחד במקום המיועד לו? ובכלל, אנו עדים לכך שלחג הפסח קשר ייחודי עם הבנים עד שמרבית מנהגי ליל הפסח אינם אלא לעורר את תשומת ליבם. ועל כך השאלה: למה דווקא בפסח? לכל החגים הרי חשיבות משלהם הדורשת חינוך הבנים, ולמה, אם כן, לא מחנכים אותם בכל החגים כפי הנהוג בליל הסדר? התשובה היא, שחג הפסח קשור בצורה בלתי נפרדת לתואר "בנים" בו הוכתר עם ישראל, עד שמוצדק לומר שגאולת מצרים, פירושה – גאולה ולידת ה"בנים".

א. שַׁלַּח אֶת בְּנִי

אנו עדים שכבר במפגש הראשון עם פרעה נצטווה משה רבינו להודיע לו על פי הקב"ה "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב), ואשר לכן, "שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי" (שם שם, כג). בסמוך נרחיב על המובן "בנים", אולם על כל פנים, משמעות הכתוב היא שהמניע ליציאת מצרים הינו העובדה שבני ישראל הם "בנים למקום" ולכן מתחייב שיהיו עובדים את השי"ת. הנחה זו גם מבהירה את ההמשך "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה’ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" (שם שם, כד).

וברש"י (שם):

"וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" – למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו ועל שנתרשל, נענש עונש מיתה. תניא, אמר רבי יוסי, ח"ו לא נתרשל, אלא אמר – אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלושת ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקב"ה צווני לך שוב מצרים. ומפני מה נענש מיתה, לפי שנתעסק במלון תחילה.

בדרכו להושיע את עם ישראל ולהוציאם מצרים על פי ציווי ה', נגזר על משה רבינו חיוב מיתה על שהתעסק במלון תחילה ולא מל את בנו מיד. איך ייתכן? איך ניתן להבין שעל עבירה הנראית קלה כל כך יהיה עונש כה חמור עד שכל גאולת ישראל היתה עלולה להתבטל? הרי משה כשלעצמו סירב לשליחות זו, ואם הקב"ה כפה אותה עליו, זה בהכרח משום שמלבדו לא התקיים שום נברא הראוי לאותה משימה. איך אם כן ניתן לקבל שביקש להמיתו על שהוא התעסק במלון תחילה לפני שמל את בנו? אלא שתביעה זו קשורה עם המושג "בנים".

סוף עניינה של המילה הוא להעיד בצורה מעשית על התואר "בנים למקום", והיות שאך ורק דרגה נשגבה זו היא זאת שהצדיקה את גאולת מצרים, מובן שההתרשלות ולו הקלה ביותר במצוות מילה כאילו הוכיחה, שבעצם – אין משה רבינו ראוי להוציא את ה"בנים" ממצרים.

פנימיות ה"בנים" היא גם תוכנם של הפסוקים בהם מתגלה קושי מסוים:

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ (שם יב, כז–כח).

וברש"י (שם):

"וַיִּקֹּד הָעָם" – על בשורת הגאולה, וביאת הארץ, ובשורת הבנים שיהיו להם.

מהי בשורת הבנים שעליה השתחוו, ומה פירושה של הודיה זו? וכי באמת חששו שלא ייוולדו להם בנים? ומה עוד, שבפסוק כאן מדובר אודות בנים רשעים³, ולפי זה, הכתוב "ויקוד העם" מתייחס לבשורת בנים בלתי הגונים, הנחה שבוודאי תמוהה מאוד!

פשר הדבר אנו מוצאים בגמרא שזה לשונה:

"שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם" (דברים לב, ה): אע"פ שהם מלאים מומים קרויים "בנים", שנאמר "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם" – דברי רבי מאיר.

וכן היה רבי יהודה אומר: אין בהם מומים, שנאמר "לֹא בָּנָיו מוּמָם" ואומר – (ישעיה א, ד) "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים", אם כשמשחיתים קרויים בנים, אילו לא היו משחיתים על אחת כמה וכמה⁴!

"אע"פ שהם מלאים מומים קרויים בנים". וזה משום ש"בנים למקום" הינו תואר המצביע על שורשו הנעלם והנצחי של כל איש מישראל מעצם "טבעו" ותורשתו, בלי שום הבדל אם הינו צדיק או רשע. מכאן ששמחו בבשורת הבן הרשע דווקא. והוא שמודעה זו הוכיחה להם שדרגת הנצחיות המושרשת ב"בנים" אינה מותנית ברצונו או בבחירתו של האיש הישראלי, וזה בדומה ל"בן" המתייחס לאביו בהעדר שום אפשרות של ביטול או הסרה. והיות שכאמור, גאולת מצרים מזדהה עם לידת ה"בנים", מובן שבהתאם, חג הפסח הינו קשור עם דרגה ייחודית זו.

זאת ועוד.

ב. חביבין ישראל

יסוד הדברים הוא המשנה הקובעת:

חביב אדם שנברא בצלם; חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו) "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

חביבין ישראל שנקראו בנים למקום; חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד, א) "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם".

חביבין ישראל, שנתן להם כלי חמדה; חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד, ב) "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ"⁵.

כוונת המשנה היא בראש הראשונה להגדיר את האדם הישראלי. וודאי נכון הוא שלכל אדם צלם אלהי כפי הכתוב (בראשית א, כו) "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" בהבדל זה שאצל אומות העולם, אותה צורה אלהית היא חומרית-טבעית בעוד שאצל ישראל, צורה זו מעניקה להם דרגה אלהית המייחדת והמבדילה אותם מכל העמים⁶. מכאן שישראל נקראים "בנים למקום". הכוונה בזה – מסביר המהר"ל, היא להורות ש"בנים", פירושו – שישראל "נבראו בשביל עצמם שיהיו אל השי"ת, כמו הבן שהוא בשביל עצמו, והוא אל אביו", וזה היפך כל הנבראים האחרים כדוגמת אומות העולם, ואפילו המלאכים "שנבראו לשמש את העולם, וכולם נקראו עבדים"⁷. מכאן לשון המשנה: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". והיינו שהתואר "בנים" הוענק לישראל מתוך תנועה של חיבה ואהבה, ולכן, גם נמסר להם המידע שהם נקראים בנים למקום. וזה בהתאם לדרישה המחייבת ש"כל הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו"⁸ כדי שיתפרסם אצל הנאהב שאין רצונו של האוהב באהבה מסותרת, וחפצו להיות גם אהוב⁹. התואר "בנים" חל אפוא על עם ישראל מתוך האהבה שבינו לבין הקב"ה, וממילא, בדומה לאהבה אמיתית שמעצם מהותה היא בלתי תלויה בדבר חיצוני ובהעדר שום סיבה קודמת¹⁰, כן הוא התואר "בנים למקום" שאין לו שום סיבה קודמת זולת האהבה עצמה שהיא חינם.

סיכומו של דבר, ישראל הם בראש ובראשונה "בנים למקום", כלומר – דבוקים בחיים הנצחיים מעצם הולדתם בהעדר כל השתדלות, תואר המבטא את האהבה של בורא העולם כלפי עם ישראל¹¹. בראש ובראשונה – משום שבכך שהם "בנים למקום" נתן להם הקב"ה כלי חמדה שבו נברא העולם. והיינו שאם לכל איש מישראל צירוף ושייכות לתורה ולמצוות המובילות לעולם הנצח, זה אך ורק בגלל שהינו קשור לנצחיות זו מעצם הווייתו, שאילולי כן, היו ערכן של המצוות כמעשי קוף בעלמא. הווי אומר שאין זה כלל שישראל הם קדושים משום שהם שקבלו את התורה, להיפך, הם קבלו את אותו "כלי חמדה" משום שהם בנים למקום, כלומר – קדושים בעצם.

ברור אמנם שהתואר התורשתי "בנים" כשלעצמו לא מעניק לו לאדם שום זכות עצמית, וחובת ה"בנים" היא אפוא להגשים את דרגתם בעולם המעשה על ידי קיום התורה והמצוות.

על כך מאמרם ז"ל שזה לשונו:

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיה נד, יג) "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה’ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" – אל תקרי בניך אלא "בוניך"¹².

תלמידי חכמים בפרט נקראים בונים משום שבכך שתורתם מוציאה את דרגת ה"בנים" מן הכוח אל הפועל המעשי¹³, הם "בונים" ומעניקים מציאות לבחינת ה"בנים".

והנחה זו היא מכרעת בהבנת תוכנו של חג הפסח.

פסח: גאולה בלי המשך זמן

א. פסח – קפיצה ודילוג

פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, על שום מה? על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים, שנאמר (שמות יב, כז) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל"¹⁴.

והדברים תמוהים. שידוד מערכת הטבע, הנסים והנפלאות שנעשו כדי להוציא את ישראל ממצרים ולהובילם לקבלת התורה, בוודאי שזה עיקרו של פסח, ואיך ייתכן שאותו חג נקרא על שם שהקב"ה פסח על בתי אבותינו במצרים, תופעה שבהשקפה ראשונה היא – אם לא בלתי חשובה, על כל פנים – שולית לחלוטין? מכאן יסוד היסודות עליו נסמך חג הפסח.

נכון שתכלית כל "בן" מישראל היא בראש ובראשונה להוציא את פנימיותו מן הכוח אל הפועל ולהפוך את התואר "בנים" ל"בונים". אולם בחג הפסח, זאת למודעי שכובד המשקל מונח דווקא על נקודת הראשית והשורשית שבדרגת "בנים", על פנימיותה טרם התפתחותה והתגבשותה. פסח – שמובנו דילוג וקפיצה, הרי בא להורות שהמונח "בנים" אינו דרגה הנקנית בהדרגה על ידי עמל והשתדלות ממושכים, אלא תואר שנחקק בצורה נסית-פתאומית בטבעם של ישראל. מכאן שפסח חוגג את המעלה התורשתית שהושרשה בה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו בתהליך של יציאת מצרים, דרגה שהיא כשלעצמה משוללת כל רע שראשיתה נוצרה בשעה שהוא פסח על בתי אבותינו במצרים. סיכומו של דבר, עיקרו של החג הינו השבח וההודאה על הבחינה הנצחית הגנוזה בעצמיותה של כנסת ישראל.

וזו גופא הסיבה שנצטווינו על אכילת מצה.

ב. מצה – לחם שאינו נמצא תחת שלטון הזמן

מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר (שמות יב, לט) "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם"¹⁵.

ושוב אותה הערה. במה כה חשובה העובדה שאבותינו אכלו בצק שלא החמיץ בשעה שגורשו ממצרים עד כדי לקרוא לפסח חג המצות? ואם היו הם אוכלים ירקות היינו גם אנו מצווים לאכול אותו מאכל? וכן הוא הכתוב (דברים טז, ג) "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". האם הכוונה שמעשה שהיה כך היה, ואילולי שיצאו בחיפזון, לא היינו אוכלים מצות? מובן מאליו שהבנה זו היא משובשת.

בדומה ל"פסח" המורה על הקפיצה והדילוג, פירוש, על התפתחות נסית בלתי הדרגתית, כן הדבר בנוגע ל"חיפזון" הנזכר אצל המצה, שמובנו תהליך החורג מחוקי הטבע בהיותו למעלה מן הזמן. והיינו שבעולמינו זה, כל ישות וכל מציאות הן בהכרח התוצאה של התפתחות מסוימת, השתלשלות של סיבות שהובילו למקרים שונים. כל תהליך בו המאוחר ממשיך את הקודם הינו תופעה הנתונה תחת שלטון הזמן עד שמוצדק לומר שהמושגים "תהליך", "התפתחות" או "השתלשלות דברים" הם בעצם שמות נרדפים למושג "שלטון הזמן". בהתאם, כל ציבור – כדי להיחשב לעם או ללאום, חייב לעבור תהליך של התפתחויות שונות, שלב אחרי שלב, צעד אחרי צעד, עד שיחולו בכינוס אנשים זה כל ההגדרות המהוות אותו לאומה, ובוודאי שאין לנו שום דוגמה של קבוצת עבדים המשוללים כל תודעה עצמית, הנהפכים לעם בִּן לילה. לא כן ישראל שנעשו לעָם "בקפיצה", כלומר – בהעדר כל המשך זמן היות שבחינתם הנצחית של "בנים" אינה משתייכת לתחום הזמן, ומתוך כך, התחייב שתהליך היווצרותם יתבצע גם הוא באופן פתאומי-נסי לחלוטין. במקביל, המצה עצמה נעשתה מבצק טרם ייחמץ "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ", בהיותה המזון התואם את הדרגה "בנים".

ובלשונו של המהר"ל:

כי מה שהיו יוצאים בחיפזון בלי המשך זמן מורה שיצאו במדרגה ובמעלה עליונה… לא כמו דברים הטבעיים שכל פעולתם בהמשך זמן, אבל כאן, היה גאולתם שלא בטבע ולכך היה בחיפזון בלי זמן, ולכך ראוי שיאכלו לחם עוני הוא לחם הפשוט מבלי הרכבה¹⁶.

"לחם הפשוט מבלי הרכבה", פירושו – לחם שנשאר במקוריותו הפשוטה ביותר בכך שהוא נעשה מבצק שלא החמיץ, כלומר – מבצק שלא עבר שום תהליך של התפתחות. או במילים אחרות, מצה, הגדרתה – לחם שלא נמצא תחת שלטון הזמן. ולכן ראוי שה"בנים" יאכלו מצה בפסח היות שכאמור מקודם, בחג זה מונח כובד המשקל דווקא על ראשיתה של דרגה נצחית זו טרם התפתחותה והתגבשותה, כשהיא בהעדר כל יציאה לפועל.

מכאן האיסור בחמץ כל דהו.

ג. שאור שבעיסה: היצר הרע

הגמרא ידועה: "רבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: ריבון העולמים! גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב – שאור שבעיסה", בהיות "שאור שבעיסה" הביטוי ל"יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו"¹⁷. אלא שאם כן – והחמץ הינו שם נרדף ליצר הרע, מלבד שלא מובן שהחמץ הותר כל השנה, איך זה שבשבועות נצטוו להביא דווקא שתי הלחם כפי הכתוב (ויקרא כג, יז) – "סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'"? אלא הכוונה היא שבניגוד לדרגת "בנים" שנוצרה בחיפזון, כלומר – משוללת כל רע בהיותה מעלה אלהית תורשתית שבה אין לו לאדם שום חלק, התפתחותם של ה"בנים" לדרגת "בונים" מבוססת כולה על כוח הבחירה המחייב את קיומם של ההפכים "טוב" ו"רע", ולפי היבט זה, השאור שבעיסה הוא מעונו של היצר הרע.

זאת ועוד.

הפועל "חמץ" בהשאלה, פירושו – השהייה ודיחוי לאחר זמן, ומתוך כך על הכתוב (שמות יב, יז) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" אמרו ז"ל "אל תקרי כן, אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם בא מצווה לידך – עשה אותה מיד"¹⁸. והוא שהזריזות היא מידה המשקפת באופן ייחודי את אופיים הנצחי של ישראל בכך שהיא מוציאה את קיום המצוות משלטון הזמן בהתאם לחיפזון בו נגאלו ממצרים¹⁹. והיות שמצה, הגדרתה – לחם שלא נמצא תחת שלטון הזמן, אכילת המצה בפסח מחייבת שבהתאם, ה"בנים" יקיימו את המצוות בזריזות בהעדר ממשל הזמן. לאור הבנה זו, "השאור שבעיסה" – המבטא את שלטון הזמן, מתייחס ליצר הרע ה"מחמיץ את הלב", כלומר, הפוגע במידת הזריזות והגורם שהמצוות נעשות בעיכוב ובדיחוי זמן עד כדי ביטולן, תופעה הפוגעת באופייה הנצחי של כנסת ישראל²⁰.

אלא שמאידך גיסא, על הכתוב (ישעיה א, יז) "דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ" דורשים חז"ל "אשרו דיין שמחמץ את דינו", פירוש – "שמשהה אותו ומלינו כדי להוציאו לאמיתו"²¹. הווי אומר יש חמץ שהוא לטובה כאשר הינו הביטוי למתינות וליישוב הדעת, ויש חמץ שהוא לרעה כאשר הינו הביטוי להחמצת המעשים.

זו הסיבה שהלחם הינו המזון היסודי ביותר בכך שנלחמים בו [לחם – מלשון מלחמה] שני ההיבטים – שלילי וחיובי – המאפיינים את שלטון הזמן, מלחמה שעמה חייב האדם להתמודד כל ימות השנה. לכן, בשבועות שבו ניתנה התורה, ה"בונים" השלימו את המשך הזמן של חמישים יום לצד הטוב המוחלט ביותר, וממילא, מתחייב שדווקא החמץ יובא לקרבן לה'²². במילים אחרות, עצרת – המשלימה את פסח, היא חג של ה"בונים". אולם בפסח שבו מאירים אורותיה של הגאולה ממצרים שהשתלשלה בהעדר המשך זמן, אנו נותנים שבח והודאה להקב"ה על דרגת ה"בנים" כשלעצמה המאפשרת שיהיו ישראל עובדי ה', מעלה שורשית והתחלתית הנעוצה כולה בעולם הנצח השולל את המושג "זמן". ולאור הנחה זו, התחייבנו לאכול מצה המשקפת דרגה עילאית זו, ובמקביל, נאסר כל חמץ המבטא תהליך בו שולט הזמן והיצר הרע המחמיצים את הלב.

ומאותו טעם נאמר שפסח הוא כנגד אברהם, הנחה שאנו למדים מהכתוב (בראשית יח, ו) "לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת"²³. והיינו שפסח בכלל, והמצה בפרט, הם בבחינת שורש ו"התחלה", ולכן אברהם – שהוא שורשה של כנסת ישראל, היה עסוק בעוגות הפסח.

מכאן שבני ישראל יצאו ב"חיפזון".

חיפזון

א. כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

החיפזון שאפיין את היציאה ממצרים הוא נושא שעליו חוזרת התורה פעמים מספר. שכן על קרבן פסח נאמר (שמות יב, יא) "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן", על מצרים כתוב (שם שם, לג) "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ", מצות שלא החמיצו אכלו בני ישראל "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שם שם, לט), ולכן גם אנחנו נצטווינו (דברים טז, ג) "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".

לפי פשוטו של המקרא, "חיפזון" הוא לשון בהלה²⁴ המתאר את ישראל היוצאים לחוצים משום שגורשו על ידי המצריים, בהלה שנגרמה גם מהפחד שמא ישנו המצריים את דעתם ולא ישחררו אותם משעבודם, וכפי שבאמת אירע בשעה שפרעה התחרט על ש"בָרַח הָעָם" (שמות יד, ה). זו הסיבה שעל הגאולה העתידה נאמר (ישעיה נב, יב) "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". והיינו שבניגוד ליציאת מצרים שהיתה בחיפזון, או משום שהמצריים היו דוחפים אותם לצאת או משום הפחד כאדם הבורח מפני הרדיפה, בגאולה העתידה ייצאו ישראל בנחת וביד רמה בהעדר כל פחד מאויב, ויהיו בטוחים ביותר כי ה' הוא ההולך לפניכם והוא המאסף ללכת אחריכם²⁵.

אולם המהר"ל מפרש את עניין החיפזון באופן שונה לחלוטין:

כי מה שהיו יוצאים בחפזון בלי המשך זמן מורה שיצאו במדרגה ובמעלה עליונה, והפועל שבא משם נעשה בלי זמן, לא כמו דברים הטבעיים שכל פעולתם בהמשך זמן, אבל כאן היה גאולתם שלא בטבע, ולכן היה בחפזון בלי זמן²⁶.

והיינו – שכאמור לעיל, כל ישות וכל מציאות בעולמינו זה הן בהכרח התוצאה של התפתחות מסוימת, השתלשלות של סיבות עד שמוצדק לומר שהמושגים "תהליך", "התפתחות" או "השתלשלות דברים" הם בעצם שמות נרדפים למושג "זמן". בהתאם להנחות אלו, כל ציבור, כדי להיחשב לעם או ללאום, חייב לעבור תהליך של התפתחויות שונות, שלב אחרי שלב, צעד אחרי צעד, עד שיחולו בכינוס אנשים זה כל ההגדרות המהוות אותו לאומה, ובוודאי שאין לנו שום דוגמה של קבוצת עבדים המשוללים כל תודעה עצמית, הנהפכת לעם ב"חיפזון" בִּן לילה בהעדר כל המשך זמן.

ב. כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ

אלא שאם כן הדברים, והמושג "חיפזון" מורה על יציאה שהיא "במדרגה ובמעלה עליונה (…) שלא בטבע", איך זה שהנביא מדגיש שלעתיד לבוא – "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ"? אם במצרים היתה גאולתם שלא בטבע, על אחת כמה וכמה מתחייב שהגאולה העתידה תהיה "בחיפזון"! בנוסף, נבואת ישעיה כשלעצמה אינה מובנת כלל. "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ", מבהיר רש"י – "מה טעם? כי הולך לפניכם ה' לנחותכם הדרך, ומי ששלוחו מקדים לפניו לנחותו הדרך, אין יציאתו בחפזון". איך ייתכן? הלא גם ביציאת מצרים כתוב (שמות יג, כא) "וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ", ובכל זאת היתה יציאה זו בחפזון?

שאלה זו נשאלת במדרש ויישובה הוא שיש הבדל: ביציאת מצרים – "אני ובית דיני מהלך לפניהם שנאמר(שמות יג, כא) "וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם" אבל לעתיד לבוא, אני לבדי, שנאמר(ישעיה נב, יד) "כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"²⁷.

ביאורו של מדרש זה נמצא ברמב"ן, וזה לשונו:

וסוד המדרש הזה כי בגאולה הראשונה, היה הקב"ה עמהם ביום ובית דינו בלילה. אבל לעתיד לבוא, תתעלה מידת בית דינו ברחמים, וה' הולך לפניהם, כלומר, השם המיוחד. כי אלוהי ישראל מאספם עמו, "וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה" (תהלים קלט יב), כי הכל במידת הרחמים מיוחדת²⁸.

הנאמר כאן הוא שביציאת מצרים, עדיין היו שתי הנהגות נבדלות, הקב"ה ביום ובית דינו בלילה, ומתוך כך, היתה היציאה בחיפזון למרות שה' הלך לפניהם. אמנם לעתיד לבוא, תהיה רק הנהגת השם המיוחד, ולילה כיום יאיר, ולכן – לא בחיפזון תצאו.

על דברים סתומים אלו עמד המהר"ל. גם הוא התייחס להבדל בין יציאת מצרים שהיתה בחיפזון, ולבין הגאולה העתידה עליה נאמר "לא בחיפזון", וכפי שניווכח, דבריו מיישבים את כל השאלות שהתקשינו בהן. לשם כך הוא מביא את המדרש שזה לשונו:

"כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ" – לפי שנאמר בגאולת מצרים "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" – זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר: זה חפזון ישראל. אבא חנן אומר: זה חפזון שכינה, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (שיר השירים ב, ח) "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת". יכול אף לעתיד לבוא יהיה בחפזון, תלמוד לומר – "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ"²⁹.

על כך ביאורו של המהר"ל:

וביאור ענין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא היתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה. וכך היה ענין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר. ולא היתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה.

אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שנוי כלל, רק תמיד קיים. ולכך לא יהיה לדבר זה חפזון, כי החיפזון מורה על דבר שהוא לשעה, וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר. והדברים האלו מבוארים מאוד. והתבאר לך ענין החבור הנצחי שיהיה לעתיד במהרה בימינו אמן³⁰.

ביאור זה הוא נפלא משום שהוא משלב את פשוטו של המקרא עם פנימיותו הנשגבה.

ג. חיפזון מצרים, חיפזון ישראל, חיפזון השכינה

וודאי שהן המצריים והן בני ישראל התנהגו בחיפזון בשעת הגאולה, מצרים בכך שמיהרו לגרש את ישראל מפני פחד המכות, וישראל בכך שחפזו "בבהילות יוצאי דרכים"³¹. לכן, כאשר נצטוו ישראל לטפל ולאכול את קרבן הפסח בחיפזון, ניתן לנמק את הציווי הן מצד חיפזון מצרים והן מצד חיפזון ישראל. אלא – אומר המדרש, יש בעניין זה גורם נוסף: חיפזון השכינה, וכפי הכתוב "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת". והנה הפסוק שלאחריו הוא (שם שם, ט) "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים"³² הבא להודיע – מסביר רש"י (שם), שאותו קול דודי "היה עומד ומציץ מן חלונות השמים את העשוי לי, שנאמר(שמות ג, ז) "וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם". הווי אומר ש"קול דודי" הינו השכינה, והדילוג והקפיצה המיוחסים לה מצביעים על תהליך החורג מהמשך הזמן כדוגמת יציאת מצרים. אבא חנן בא אפוא להבליט שכל הדברים הגדולים אינם במקרה³³, ואם אירע שבני ישראל והמצריים גם יחד התנהגו בחיפזון ובבהלה בשעת יציאת מצרים, היה זה משום שהשכינה היתה בחיפזון, פירוש – "מפני שכוח האלהי שבא לגאול אותם ממהר וחש מעשיו כפי כוחו וגבורתו לעשות"³⁴.

כל זה ביציאת מצרים שהתנהלה בחיפזון, כלומר – בדילוג ובקפיצה ש"לא כמו דברים הטבעיים שכל פעולתם בהמשך זמן", אולם לעתיד לבוא – "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ". ונשאלת אפוא השאלה: הלשון "חיפזון" מורה על הבהלה ועל ההליכה מהרה מתוך פחד, כמו (מלכים ב ז, טז) "וְהִנֵּה כָל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם", וכן (תהלים קטו, יא) "אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי [לנוס מפני אבשלום – רש"י] כָּל הָאָדָם כֹּזֵב", ועוד. ואם כן הדברים, למה נקרא "חיפזון" אותו תהליך שאינו נתון תחת שלטון הזמן?

על כך הסברו של המהר"ל שבעולמינו זה, תופעה בהעדר המשך זמן "דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר". והסבר זה הוא בעצם תוכן הכתוב לפיו "קול דודי המדלג והמקפץ" הינו קול נסתר ונעלם מאוד המשגיח והמציץ מן חלונות השמים בהעדר כל התגלות מורגשת בעולמינו זה. המושג "חיפזון" – המתאר את היציאה ממצרים, מורה אפוא על מאורע שהוא רק לשעה, שהרי לאחר היציאה, וליתר דיוק – אחרי קריעת ים סוף, העולם שוב נהג כמנהגו וחזר תחת שלטונם של חוקי ההפכים והתמורות. אולם לעתיד לבוא, הגאולה תהיה נצחית בלי שינוי כלל, ואותו תהליך נסי שהיה רק לשעה במצרים יהיה תמידי באחרית הימים, ואשר לכן – "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ".

הנחות אלו הן גופא ביאורו של הרמב"ן על המדרש שהזכרנו.

עצם העובדה שה' "הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה" מוכיחה בעליל שעל אף ההנהגה הנסית, חוקי ההפכים לא באו לידי ביטול ועדיין מתקיים מצב בו היום והלילה נבדלים זה מזה, וכלשונו של הרמב"ן – "היה הקב"ה עמהם ביום, ובית דינו עמהם בלילה". והוא ש"יום" מבטא את ההנהגה הנסית, ואילו "בית דינו של הקב"ה" מציין את מידת הדין הבוחנת את ישראל, האם הם מקיימים את המחיצה של ברזל המפרידה בין ההפכים טוב ורע, טהור וטמא, מותר ואסור. התיאור "היה הקב"ה עמהם ביום, ובית דינו עמהם בלילה" – בא לפי זה להורות שביציאת מצרים, ההנהגה הנסית – שפעלה בהעדר המשך זמן, התקיימה בד בבד עם ההנהגה הקשורה עם חוקי ההפכים והתמורות, ומתוך כך, להנהגה נסית זו ערך של "חיפזון" בהיותה חלקית ורק לשעה. אבל לעתיד לבוא, "לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ" משום "וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה", ותתקיים הנהגת השם המיוחד באופן בלעדי, ובהעדר ההפכים טוב ורע לא יהיה מקום לבית דינו של הקב"ה "כי הכל במידת הרחמים מיוחדת".

1 מתוך חיבורי "בעקבות המועדים והזמנים", מוסד הרב קוק תשע"ט.

2 עיין בחיבורי "בעקבות המועדים והזמנים", עמוד 177 ב"קונטרס ארבעה בנים".

3 "רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם" – הגדה של פסח.

4 ספרי האזינו פסקה ג; ועיין קידושין לו א.

5 אבות פרק ג משנה יד.

6 מהר"ל גבורות ה' פרק מד. ועיין בזה מהר"ל, מכון ירושלים תשס"ז, דרך חיים פרק ג משנה יד הערה 1581.

7 מהר"ל דרך חיים, שם; ועיין עוד נצח ישראל פרק יא.

8 שבת י ב.

9 מהר"ל דרך חיים, פרק ג משנה יד.

10 לפי אבות פרק ה משנה יז: "כל אהבה שאינה תלויה בדבר, אינה בטילה לעולם" – ובמהר"ל, דרך חיים שם.

11 שבת לא א.

12 ברכות סד א.

13 _{עיין ר}' צדוק הכהן, פרי צדיק פרשת ראה, אות י.

14 הגדה של פסח.

15 שם.

16 מהר"ל, גבורות ה' פרק נא.

17 ברכות יז א, וברש"י שם.

18 מכילתא בא פרשה ט.

19 פחד יצחק פסח, מאמר א, עיין שם באורך.

20 מהר"ל נתיבות עולם, נתיב התורה פרק יז.

21 סנהדרין לח א, וברש"י שם.

22 עיין בזה מהר"ל, תפארת ישראל פרק כה.

23 טור אור חיים סימן תיז, לפי דברים רבה, פרשה א פסקה כח: "אברהם [היה] עסוק במצות בעוגות הפסח".

24 רש"י שמות יב, יא.

25 מתוך פירוש רד"ק ומצודת דוד על אתר.

26 מהר"ל, גבורות ה' פרק נא.

27 שמות רבה, פרשה יט פסקה ו.

28 רמב"ן שמות יג, כא.

29 בכתבי המהר"ל, מדרש זה הינו דברי המכילתא (פרשת בא פרשה ז), אולם בנדפס שלנו, הגרסה היא קצת שונה. המדרש המצוטט על ידי המהר"ל נמצא בילקוט שמעוני ישעיה, פרק נב רמז תעו.

30 מהר"ל נצח ישראל פרק מז.

31 מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי שמות יב, יא.

32 בנדפס שלפנינו, המכילתא מצטט גם פסוק זה.

33 יסוד נפוץ בכתבי המהר"ל, עיין נצח ישראל פרק ה ופרק ו; חידושי אגדות גיטין נו ב.

34 מהר"ל, גבורות ה' פרק לו.