קריעת ים סוף

תוכן העניינים ¹

אָז יָשִׁיר

א. קריעת ים סוף: מחויבת המציאות

על הפסוק (שמות יח, א) "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", מפרש רש"י שיתרו "שמעובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק", אולם בנוגע למילים "את כל אשר עשה", ביאורו הוא שיתרו שמע את הנעשה להם לישראל "בירידת המן ובבאר ובעמלק". והשאלה היא אפוא למה כאן לא הזכיר רש"י את קריעת ים סוף כמו שעשה זאת מקודם. על כך הסברו של המהר"ל: קריעת ים סוף הינה חלק בלתי נפרד של היציאה ממצרים "שאם לא קרע להם הים לא היה הוצאה לכלום", וממילא היא כלולה במילים "כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"².

וודאי שהנחה זו זקוקה לביאור. תכליתה של יציאת מצרים היא לידת עובדי ה' המקבלים את התורה בסיני, ולפי פשוטו של המקרא, קריעת ים סוף היא תופעה נסיבתית שהרי אילולי המצריים הרודפים אחרי ישראל, אין סיבה לאותו נס, ומה זאת אומרת "שאם לא קרע להם הים לא היה הוצאה לכלום"? ברור אפוא שדברי המהר"ל מבוססים על המדרש שזה לשונו:

"וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה" (שמות יד, טז) – אמר משה לפני הקב"ה: לא כך אמרת שאין הים נעשית יבשה, שנאמר (ירמיה ה, כב) "אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם"?

(…) אמר לו הקב"ה: לא קראת מתחילת התורה? מה כתיב (בראשית א, ט) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם", אני הוא שהתניתי עמו שאני קורעו שנאמר (שמות יד, כז) "וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ" – לתנאו שהתניתי עמו מתחילה.

מיד שמע משה להקב"ה והלך לקרוע הים, וכיון שהלך לקרוע את הים לא קבל עליו להיקרע. הלך משה ואמר להקב"ה: אין הים רוצה להיקרע. מה עשה הקב"ה? נתן ימינו על ימינו של משה, שנאמר (ישעיה סג, יב) "מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם", מיד ראה להקב"ה וברח שנאמר (תהלים קיד, ג) "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס"³.

משמעות הדברים היא שקריעת ים סוף התנגדה באופן כה חזיתי לחוקי הבריאה ["חק עולם"] עד שאותו נס לא היה אפשרי כלל וכלל, ובשום פנים ואופן לא היה יוצא לפועל אילולי ש"אני הוא שהתניתי עמו שאני קורעו". הווי אומר שקריעת ים סוף היא תופעה מחויבת המציאות ומתוך כך, "אם לא קרע להם הים לא היה הוצאה לכלום", ואשר לכן השאלה: מה היתה חשיבותו ויחידותו של אותו נס עד כדי להיות תנאי במעשה בראשית? בנוסף, חז"ל מדייקים שמכך שכתוב (שמות יד, כא) "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" – ולא "ויבקע הים", ניתן ללמוד "שכל המים שהיו בכל המעיינות ובבורות ובכל מקום – נבקעו"⁴. מה מובנה של דרשה נפלאה זו? ומה עוד שכאשר ישראל עברו "בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן" (יהושע ג, יז), ציווה אותם יהושע לקחת שתים עשרה אבנים מתוך הירדן, וזה כדי: "אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה: וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (…) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ" (יהושע ד, כא-כג). הווי אומר שהתייבשות מי הירדן נחשבת למהדורה השנייה של קריעת ים סוף, ואם כן, איך זה שיהושע וישראל לא אמרו עליה שירה, ובכלל, למה לא זכה אותו נס לאותה פרשנות ייחודית – תנאי במעשה בראשית, כל המים בכל מקום נבקעו – כמו בקריעת ים סוף?

התשובה לשאלות אלו אנו מוצאים בשירת הים, וליתר דיוק במילים הראשונות (שמות טו, א) "אָז יָשִׁיר משֶׁה".

ב. "אז" – לשון עבר ולשון עתיד

ובמדרש:

אז ישיר לשעבר ויש אז לעתיד. כיוצא בדבר אתה אומר "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד, כו); "אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת" (שמות ד, כו); אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל (במדבר כא, יז) "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע י, יב); "אָז אָמַר דָּוִיד" (דברי הימים א טו, ב); "אָז אָמַר שְׁלֹמֹה" (מלכים א ח, יב) – כולהון לשעבר.

ויש אז לעתיד: "אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ" (ישעיה ס, ה); "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ" (שם נח, ח); "אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל" (שם לה, ו); "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים" (שם שם,ה); "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם" (תהלים קכו, ב) – כל אלו לעתיד. מכאן למדנו תחיית המתים מן התורה⁵.

ומסביר המהר"ל שבכך שהמילה ,אז" באה על העבר ועל העתיד כאחד, ההוכחה היא שמילה זו מצביעה על "המדרגה האלהית למעלה מן הזמן" משום שאילו "אז" היה מורה על הזמן, בלתי אפשרי שיהיה מובנו "עבר" ו"עתיד" גם יחד היות שהם שני הפכים המתנגדים זה לזה⁶. יצוין שאותה ההנחה לפיה המילה "אז" מציינת הווייה הנבדלת מן הזמן, משתקפת באותיותיה אל"ף זיי"ן שמובנן "אחד הרוכב על שבעה"⁷. והיינו שהמספר שבע מתאר את עולם הטבע שבו שולטים חוקי ההפכים והתמורות הגוזרים שכנגד שבעה – שהוא קודש, מתחייב שיתקיימו ששה צדדים שהם חול. אולם כאשר האחד רוכב על שבעה כפי המילה "אז", פירוש הדבר שהחלוקה בין ההפכים "קודש" ו"חול" מתבטלת כך שלפנינו עולם עליון שהוא כולו קודש בהתאם לבחינתו לעתיד לבוא. בהתאם, כאשר נאמר "אז ישיר משה" במקום "אז שר משה", הכוונה לגלות שתוכן שירה זו הוא לפאר תופעה הנעוצה כולה בנשגבות למעלה מן הזמן של הגאולה העתידה, ואשר לכן דברי המדרש: "מכאן למדנו תחיית המתים מן התורה"⁸.

ג. קריעת ים סוף משתייכת לאחרית הימים

מכאן המסקנה: קריעת ים סוף מאותתת תהליך המשתייך כולו לאחרית הימים. או במילים אחרות, קריעת ים סוף כשלעצמה מבוססת כולה על ביטולם של חוקי ההפכים והתמורות. והוא ששלוש פעמים נאמר בכתבי הקודש שבני ישראל הלכו "בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה"⁹, ואילו שתי פעמים מדובר על "בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם"¹⁰. והיות שהמושגים "ים" ו"יבשה" הם שני קצוות המתנגדים זה לזה, ניתן להסיק שהביטויים הללו באים ללמד שבקריעת ים סוף, התבטלה המחיצה המפרידה בין ההפכים "ים" ו"יבשה", וכיוון שאין ביניהם ולא כלום, התוצאה היא ש"ים" הוא "יבשה" ו"יבשה" היא "ים". אולם מעבר להבנתו המוחשי, נס זה התבטא גם, ובעיקר – בהווייתו העילאית הבלתי גבולית.

ואכן, יסודה של הנחה זו הוא הכתוב במעשה בראשית: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (בראשית א, ט-י)¹¹. בנוגע לעניינו, חייבים להתמקד על העובדה שבניגוד ליבשה שהופעתה מתוארת בלשון "ותראה", לא נזכר במקרא שום לשון של התגלות אצל "מקוה המים". וזה משום שלעומת היבשה המבטאת את המושג "שטח", כלומר – את הרובד החיצוני של הבריאה הנראית לעין, "מקוה המים" – שהינו התיאור של מציאות תלת-ממדית, משקף את המושג "עומק", כלומר – את הרובד הפנימי והנסתר של הבריאה, עומק שעל היבטים מסוימים נאמר "עין לא ראתה". בזה שבורא העולם קרא ליבשה "ארץ" ולמקוה המים – "ימים", הכוונה שהן לארץ והן לימים רובד חיצוני ורובד פנימי, בהבדל זה שהארץ מתאפיינת בעיקר בשטחיותה הנגלית לעין ואילו הימים מתאפיינים בעיקר בעומקם הנסתר לעין.

סיכומו של דבר, "יַבָּשָה" – המציינת ישות "יְבֵשָה" המרוקנת מכל לחלוחית, הינה הביטוי של מציאות שטחית שאין בה שום עומק, וזה בניגוד לכל בריכה שיש בה "מקוה המים", כדוגמת הימים, המעיינות והבורות, המחייבות את ההימצאות של עומק מסוים.

כאשר נאמר שבקריעת ים סוף התבטלה לחלוטין המחיצה המבדילה בין ההפכים "יבשה" ו"ים", פירוש הדבר שאף העומק ש"עין לא ראתה" התגלה לעין-כל כדוגמת השמש בצהרים, וכתוצאה מכך, שוב לא התקיים שום היבט בבריאה שנשאר בהסתרתו ובהיעלמותו. ובלשונם של חז"ל: מהכתוב (שמות יד, כא) "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" – ולא "ויבקע הים", ניתן ללמוד "שכל המים שהיו בכל המעיינות ובבורות ובכל מקום – נבקעו". או במילים אחרות, המושג "עומק" התבטל ממציאותו באופן מוחלט, וממילא, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים".

אַנְוֵהוּ – "אני והוא"

ד. ראתה שפחה על הים

על פי הכתוב (שמות טו, ב) "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" קובעים חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים"¹². ומפרש רש"י (שם) שהלימוד הוא מהלשון "זֶה" המתאר שהקב"ה "נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים". אולם כפי שהוא, תיאור זה זקוק לעיון: בורא העולם הרי הוא אינסופי לחלוטין, וכיוון שכך, איך תיתכן כלפיו ההצבעה כפי תוכנו הפשטני של המונח "זה"? פשר העניין גנוז במילה "וְאַנְוֵהוּ" הסובל – מבהיר רש"י, פירושים שונים. אונקלוס תרגם לשון נוה, כלומר – היות שהוא אלי אבנה לו נוה מקום משכן. פירוש אחר: אנוהו מלשון נוי, כלומר – אספר נויו ושבחו לבאי עולם. אלא שלחז"ל דרך אחרת בהבנת אותה מילה: "וְאַנְוֵהוּ" – הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום". וברש"י: "הוי דומה לו – ולשון אנוהו אני והוא, אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו"¹³.

"לשון אנוהו – אני והוא". יש בהבנה זו משום חידוש עצום ונפלא. תודעת ה"אני" היא המידע הבסיסי והמקיף ביותר של האדם, תודעה המתעוררת אצל התינוק בגיל שלוש המאפשרת לו להכיר את עצמו ולחוות שהוא מציאות נפרדת מכל מציאות אחרת שבעולם. לעומת "אני" שהוא גוף ראשון, "הוא" הינו גוף שלישי ונסתר, ולכן כאשר "הוא" מיוחס לבורא העולם, לשון זה בא להבליט את ההיבטים הנסתרים והנעלמים שבו. על הבנה זו מבוסס נוסח הברכות: "למה נתקן נוסח הברכה, מחצה נגלה, ומחצה נסתר: (…) כדי לקבוע שתי הפינות האלה בנפשותינו קבעו הנוסח בנגלה ונסתר. ברוך אתה, כמדבר עם מי שהוא נמצא מפורסם פנים אל פנים. (…) אשר קדשנו, לקבוע בנפשותינו שאע"פ שהוא מפורסם, מהות מציאותו נעלם ונסתר שאי אפשר לדבר בו רק בנסתר"¹⁴.

כאשר קובעים שהמילה "אנוהו" היא לשון "אני והוא", הכוונה להדגיש שהחיבור המפואר והמושלם ביותר שבין האדם להקב"ה מתבטא כאשר "הוא", כלומר – הנסתר והנעלם שבו הם גלויים בצורה כה בהירה עד ש"אני" דומה ל"הוא" מכל הבחינות, ושניהם כאחד כלולים באותה חטיבה אחידה שקוראים לה – "אנוהו". וכאשר השפחה על הים הצביעה על הקב"ה בלשון "זה", הכוונה היא שההצבעה על עצמה הצביעה בעת ובעונה אחת על בורא העולם היות שעצם הכרת וידיעת ה"אני" חשפה את כל הנסתרות הקשורות עם המושג "הוא". מובן מאליו שאם "הוא" יתברך נעשה בהיר כמו תודעת ה"אני" שבאדם, זה בגלל שבקריעת ים סוף, עומק הים נהפך ל"יבשה" הנגלית לעין-כל. וזו גופא הסיבה שאותו נס היה תנאי במעשה בראשית.

ה. קריעת ים סוף – תנאי במעשה בראשית

והוא שכאשר הים נעשה ליבשה, כלומר – כאשר עומק וסודות הבריאה נחשפים עד ש"הוא" מתגלה בעצם תודעת ה"אני", פירוש הדבר שנוכחותו יתברך היא בהירה כמו השמש בצהריים, וממילא, אין מקום לבחירה כלל וכלל. אלא שדא עקא, ביטול הבחירה הינו תופעה המתנגדת לחוקי הבריאה. והוא שכל עוד שהעולם לא השיג את השלמתו הסופית, אפשרות הבחירה היא מחויבת המציאות שלא תיתכן בה שום הסרה או ביטול, וכיוון שכך, קריעת ים סוף היא חריגה שבשום פנים ואופן לא היתה מתבצעת אילולי התנאי שהקב"ה התנה בשעת יצירת הים. וזה משום שכאמור, קריעת ים לא היתה נס גרידא אלא גילוי מלכותו יתברך כפי שהיא עתידה להתגלות באחרית הימים.

ובמדרש:

בעולם הזה אמרתם לפני פעם אחת "זֶה אֵלִי", אבל לעתיד לבוא, אתם אומרים אותו דבר שתי פעמים, שנאמר (ישעיה כה, ט) "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ"¹⁵.

והיינו שבניגוד לעתיד לבוא שבו אותה השגה נשגבה תהיה קבועה בליבם של ישראל בלי אפשרות של הסרה [שתי פעמים], בעולמינו זה היא היתה חד פעמית שתוקפה היה אך ורק לשעה, ואינה. ונשאלת אפוא השאלה: מה אם כן היתה נחיצותה? סוף סוף, אותה שלמות נעלמה מתודעתם עד שמיד אחרי כן נאמר עליהם (שמות טו, פסוק כב ופסוק כד) "וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם (…) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה". ואם כן, מה הצורך להתנות על כך במעשה בראשית? התשובה היא שהחוויה של קריעת ים סוף השאירה רושם בקומת עם ישראל עד כדי להיהפך לחלק בלתי נפרד של הזהות הישראלית, כך שמעתה, _{לכנסת ישראל תחושה של חיסרון כל עוד היא לא השיגה את שלמותה הסופית והאמיתית}. ותשוקה זו, אותה נכונות טבעית להשלים את חסרונה היא מה שכינו חז"ל בשם "ביזת הים"¹⁶_. לאור הנחה זו ניתן להבין את דברי המהר"ל לפיהם קריעת ים סוף היתה חלק בלתי נפרד של היציאה ממצרים "שאם לא קרע להם הים לא היה הוצאה לכלום". "לא היה לכלום" משום שאותה "ביזה" השלימה את טבעו המהותי של עם ישראל בכך שמעתה הוטבע בו את הרושם של אורות הנצח.

ובזה נבדלת קריעת ים סוף מהתייבשות מי הירדן.

ו. קריעת ים סוף ונס הירדן – סיכום

והוא שמגמת נס הירדן היתה כדברי יהושע אל בני ישראל (יהושע ג, י; ד, כד): "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם וְהוֹרֵשׁ יוֹרִישׁ מִפְּנֵיכֶם אֶת הַכְּנַעֲנִי (…) לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים". הווי אומר שלמרות חשיבותו המכרעת כהכנה לכניסה לארץ ישראל, נס הירדן היה נקודתי כשאר הנסים החורגים מדרך הטבע. לא כן קריעת ים סוף שהיתה תופעה כוללנית של גילוי אלהי מוחלט, וכדברי חז"ל – "כל המים שהיו בכל המעיינות ובבורות ובכל מקום – נבקעו". או במילים אחרות, שורשה של התגלות זו בהעדר שום הגבלה היתה נעוצה באחרית הימים, וזה בהתאם לדברי חז"ל לפיהם "בעולם הזה אמרתם לפני פעם אחת "זֶה אֵלִי", אבל לעתיד לבוא, אתם אומרים אותו דבר שתי פעמים". וזו גופא הסיבה שקריעת ים סוף היתה זקוקה לתנאי במעשה בראשית. והיינו שבהתאם לחוקי הבריאה, ביטול הבחירה כתוצאה מגילוי מלכותו יתברך מיועד אך ורק לעתיד לבוא, וכל עוד הנבראים לא השיגו את שלמותם הסופית, אין מקום כלל להתמעטות הבחירה על אף שהיא חד פעמית. אשר על כן הצטרך הקב"ה להבהיר לו למשה – "אני הוא שהתניתי עמו שאני קורעו".

קיצורו של דבר, יחידותה של קריעת ים סוף משתקפת בבהירות יתרה במה שאמרו ז"ל – "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים".

1 מתוך חיבורי בעקבות המועדים והזמנים, מוסד הרב קוק תשע"ט, עמוד 167.

2 מהר"ל, גור אריה שמות יח, א.

3 שמות רבה פרשה כא פסקה ו.

4 שם.

5 תנחומא בשלח פרק י

6 מהר"ל גבורות ה' פרק מז.

7 מהר"ל שם על פי זוהר ח"ב נד א.

8 מהר"ל שם.

9 שמות יד, טז; שם שם, כב; נחמיה ט, יא.

10 שמות יד, כט; שם טו, יט.

11 עיין בזה חיבורי צוהר לבראשית, מוסד הרב קוק תשע"ה, עמוד 78 ואילך.

12 מכילתא פרשת השירה פרשה ג.

13 שבת קלג, וברש"י שם

14 שו"ת הרשב"א ה, נב.

15 שמות רבה, פרשה כג פסקה טו.

16 עיין ר' צדוק הכהן, פרי צדיק לחג הפסח אות לט.