תשעה באב נקרא מועד

מבוא

א. קרא עלי מועד

נפסקה ההלכה שתשעה באב נקרא "מועד" בהתאם לכתוב (איכה א, טו) "קָרָא עָלַי מוֹעֵד". מכוח אותה סיבה לא אומרים תחנון ולא נופלים על פניהם, לא בערב תשעה באב במנחה ולא בתשעה באב עצמו¹, ואם הוא חל בשבת לא אומרים צדקתך². והנראה שהמקור הראשון הידוע לנו אודות הלכה זו הינו ספר הפרדס לרש"י שבו כתוב: "ולעולם בתשעה באב לא נפלו בתחנונים, לא ביוצר ולא במנחה מפני שקרוי מועד שנאמר "קרא עלי מועד"³, שממנו משתמע שכך נהגו "לעולם" מקדמת דנא⁴.

הטעם שתשעה באב נקרא "מועד" הוא – "לסימן כי אנו מובטחים בהשם יתברך שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים"⁵, הבטחה שאנו מוצאים בדברי הנביא (זכריה ח, יט) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". דומה לנימוק זה אנו מוצאים במגן אברהם המתייחס לדברי הרמ"א: "ונוהגין להרבות קצת בסעודה ראשונה כדי שלא יזיק להם התענית"⁶. ובמגן אברהם: "ולי נראה טעם אחר מפני שבזמן בית שני היה יום טוב תשעה באב, והיה מרבין בסעודה, אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזיכרון שייהפך במהרה בימינו לששון ולשמחה"⁷.

טעם נוסף הוא לאור המובא בבית יוסף: "אך מנהג קדום, שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, וזקני הראשונים הנהיגו זה, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו בהגדה, כי המשיח נולד ביום תשעה באב, וצריך לעשות זכר לגואל לנחמם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה"⁸. דברי "הגדה" הם דברי הירושלמי הקובע שהעובדה שהמשיח נולד ביום זה – "מקרא מלא הוא(ישעיהו י, לד) "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל", מה כתיב בתריה(ישעיהו יא, א) "וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי"⁹, הנחה שיש לה סימוכין מהכתוב באיכה (ב, כב) "תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב" שתרגום יונתן מייחס לימות המשיח.

ב. ראש חודש נקרא מועד

אולם לא ברור איך זה שהכתוב "קרא עלי מועד" נעשה לאסמכתא שתשעה באב נקרא "מועד". הרי הפסוק במלואו הוא "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי", פירוש – שתקופת החורבן נעשתה לזמן המיועד לשבירת בחורי, הבנה שאין לה שום קשר עם הקדושה והייחודיות הקשורות עם המונח "מועד". ומה עוד שהגמרא דורשת אותו פסוק כדי להסיק שראש חודש נקרא מועד¹⁰. והיינו שעל פי הכתוב (במדבר יג, כה) "וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם", מחשבנים חז"ל שהמרגלים חזרו ביום י' באב, ולא בתשעה באב, ואיך אם כן נקבע שאותה בכייה שנהפכה ל"בכייה לדורות" היתה בתשעה באב? על כך מתרצת הגמרא שזה כאביי המעמיד שלמרות שחודש תמוז הוא תמיד חסר, באותה שנה הם עיברו אותו ועשו את תמוז מלא שלושים יום כך שיום הארבעים שבו חזרו המרגלים נפל בתשעה באב¹¹. וזה גופא תוכנו של הכתוב "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי". והיינו הפסוק בא להודיע שבכך שעיברו את חודש תמוז, ראש חודש אב – הנקרא "מועד" – התאחר ונדחה יום אחד, ומתוך כך השתלשלו הדברים שתשעה באב נעשה ליום "לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי". ומסיקה הגמרא שעל כל פנים, מדברי אביי ניתן לקבוע שבאופן כללי, ראש חודש נקרא "מועד"¹².

נמצאנו למדים שלפנינו סוגיה שלמה לפיה הכתוב "קָרָא עָלַי מוֹעֵד" מתייחס לראש חודש תמוז, שממנו למדים שראש נקרא "מועד" ולא תשעה באב, ואיך אם כן, נקבע בניגוד לדעת חז"ל שתשעה באב נקרא "מועד" מכוח אותו פסוק? זו הסיבה שנאמר בשם הגר"א שיש להגיה את השולחן ערוך ולומר שתשעה באב נקרא "מועד" כפי הכתוב (איכה ב, כב) "תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד"¹³. אלא שכאמור, כל הקדמונים מבססים את דבריהם על הפסוק "קָרָא עָלַי מוֹעֵד", מקור שבהשקפה אינו משתלב עם הנאמר בגמרא¹⁴? לכן נראה שתוכן העניין הוא שונה לחלוטין.

תמוז ואב מתנגדים לקדושה

א. בתשעה באב, השמש היא בשיא גבורתה

יסוד הדברים היא המשנה הקובעת:

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה – בתשעה באב.

בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר¹⁵.

ויש כאן תמיהה עקרונית: איך זה שדווקא בימים אלו התרבו דברים בלתי טובים על ישראל? למה זה שבימים אלו אירעו עשרה דברים? על כך הסברו של המהר"ל לפיו דברי המשנה מבוססים על הכתוב (קהלת ג, א) "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם", פירוש – לכל הווייה שבעולם זמן המיוחד לה. כתוצאה מכך, קיימות עתים שהן מיוחדות להתעלותם של ישראל, ויש עתים שלהיפך, הן מתנגדות לקדושה ולעם ישראל¹⁶.

הזמן אשר היו גוברים המתנגדים להם, והיו מחריבים אותם, הוא בתמוז ואב, שהם בקצה החמימות, (…) שאז השמש בתכלית תוקפה וגבורתה. וזה הזמן הוא הפך הזמן המיוחד לישראל.

(…) ושבעה עשר בתמוז הוא התחלת הקצה, וט' באב הוא תכלית הקצה, ולפיכך אלו שני זמנים מיוחדים אל כחות המתנגדים אל ישראל. ומפני כי הזמן הזה מיוחד שהוא מתנגד אל הקדושה, ולפיכך בי"ז בתמוז ובט' באב אירע בו עשרה דברים¹⁷.

דברים אלו יסודם בעיקרון שקבע המהר"ל לפיו "השמש מלך עולם הטבע ועולם הטבע מסודר תחתיו (…) כּי השמש היא שמירת סדר עולם הטבע במהלכה ובתנועתה (…) וכדכתיב (תהלים קלו, ח) "אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם"¹⁸. לפי הבנה זו, כאשר אומרים שהתקופה שבין י"ז תמוז לבין ט' באב השמש היא "בתכלית תוקפה וגבורתה", פירוש הדבר שבתקופה זו בכלל ובתשעה באב בפרט, כוחות הטבע הם בשיאם ומתוך כך הם מתנגדים לקדושתם של ישראל. מכאן ש"אירע בו עשרה דברים". עשרה דברים דווקא היות שאין קדושה בפחות מעשרה¹⁹, ולכן זה לעומת זה, כל תופעה המתנגדת לקדושה היא במקביל עשרה במספר. והסיבה שכוחות הטבע מתנגדים לקדושתה של כנסת ישראל היא משום שבמהותה, עצם מציאותה של האומה הישראלית מבוססת על התורה ועל המצוות שיסודן מעל מערכת הטבע²⁰, ובעולמינו זה, הגשמי הטבעי תמיד מתגבר על הרוחני העל טבעי. הווי אומר שתשעה באב הוא יום שמעצם צביונו הטבעי מתנגד לקדושתו ולדרגתו הבלתי טבעית של עם ישראל. ותופעה זו היא זאת שגרמה שחטא המרגלים נעשה לבכייה לדורות.

ב. בכייה לדורות

כתיב (במדבר יד, א) "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה – אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות²¹.

ואותה בכייה לדורות – מדגיש המהר"ל, הוא עניין "עמוק מאוד מאוד".

כי הבכייה שהיו בוכים מורה שאין הארץ שייך להם לגמרי, כי חן מקום על יושביה²², וכל דבר משתוקק למקומו שהוא טבעי לו. והם בכו, וזה מורה כי אין הארץ שלהם לגמרי, ולכך גלו. ודבר זה מבואר מאד. ודווקא היה תולה בדור שיצאו ממצרים, כי התחלת ועיקר ישראל הוא הדור שיצאו, וכאשר מאסו בארץ חמדה נראה כי אין הארץ מקומם הטבעי לגמרי²³.

והיינו שארץ ישראל כשלעצמה היא במהותה אלהית מעל מערכת הטבע, ומתוך כך היא דווקא זאת הראויה לטבעו הנצחי של עם ישראל. אלא שישראל בכו משום שמתוך היעלמותם המוחלטת מחיבור אלהי זה, הם טענו שלפי דרכי הטבע אין בכוחם לכבוש ארץ זו. ובכייה זו נהפכה לבכייה לדורות. והיינו שבכך שישראל הגבירו את מערכת הטבע על המערכת הנצחית הטבועה בהם, הם הביאו בכייה לדורות משום שמעתה קיים קרע וסדק באותו חיבור אלהי שבין ישראל לארץ ישראל, וכתוצאה מכך, "אין הארץ שלהם לגמרי". חשוב להדגיש שיש בהנחה זו כדי להבין תופעה פלאית. בין כל האומות, ישראל היא העתיקה ביותר הקשורה עם ארץ ישראל, ובכל זאת, היא גם היחידה המתמודדת בזירה הבינלאומית עם תופעה מתרחבת של דה-לגיטימציה השוללת את החוקיות של ארץ ישראל כארצו של העם היהודי. והם הם הדברים. אותה "בכייה של חינם" העידה "שאין הארץ שייך להם לגמרי". ואין כמובן הכוונה שהיא שייכת לעם אחר, אלא שכאמור, הבכייה בתשעה באב גרמה לכך שמעתה ועד ביאת המשיח, יש חיסרון יסודי באותו חיבור האלהי שבין ישראל וארץ ישראל, וכתוצאה מכך, נחרב בית המקדש וישראל גלו. וכל זה אירע בתשעה באב שהוא עת המתנגדת לקדושתו המהותית של עם ישראל.

ואשר לכן התמיהה: לדברי התוספות, בשנה זו עיברו את החודש בכוונה תחילה כדי שהמרגלים יחזרו בתשעה באב דווקא. אולם במידה שהוא יום המתנגד לדרגתם האלהית של ישראל, הרי עדיף היה שלא לעבר את החודש כך שיחזרו בעשרה לחודש ביום שאחרי תשעה באב, וביום זה אולי לא היו חוטאים. למה אפוא קפידה זו שישובו בתשעה באב דווקא?

התשובה: המרגלים חזרו בתשעה באב דווקא משום שהם התבקשו לעשות ממנו "מועד" אמיתי. ויכולת זו ניתנה להם מזה שיש לה לשמש שני רבדים, חיצוני ופנימי.

ג. גלגל חמה יש לו נרתיק

גלגל חמה יש לו נרתיק, שנאמר (תהלים יט, ה) "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם", ובריכה של מים לפניו. בשעה שהוא יוצא, הקב"ה מתיש כוחו במים שלא יצא וישרוף את העולם, אבל לעתיד לבא, הקב"ה מערטלו מנרתיקו ומלהט בו את הרשעים שנאמר (מלאכי ג, כ) "וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא"²⁴.

כאשר נאמר שיש לה לשמש נרתיק, הכוונה בזה לומר שיש לה למערכת הטבע רובד חיצוני. והוא שכדי לאפשר את הבחירה, חוקי הטבע מסתירים את ההשגחה העליונה בכך שהם מעמידים כאילו הבריאה מתקיימת על ידי כוחה העצמי בלי כל צורך של בורא העולם. אבל לעתיד לבוא, נרתיק חיצוני זה יתבטל ויתגלה בבירור גמור שמה שקוראים "טבע" הוא בעצם ידו של הקב"ה המושלת בבריאה. וגילוי זה ילהט את הרשעים, ואילו לצדיקים יתקיימו בהם דברי הנביא (מלאכי ג, כ) "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ", כלומר – השמש תגלה להם את הצדק ואת האמת של הנהגת הקב"ה. ולאור הבנה זו אמרו ז"ל: "שמשון – על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר (תהלים פד, יב) "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים". אלא מעתה לא ימחה? אלא מעין שמו של הקב"ה"²⁵. ועל סמך דברים אלו נאמר ש"אלהים" גימטרייה "הטבע" מצד שאין הטבע אלא הנהגתו של השם אלהים²⁶.

בהתאם, כאשר נאמר – כדברי המהר"ל, שתשעה באב מתאפיין בכך ש"השמש בתכלית תוקפה וגבורתה", ניתן לקבוע שליום זה שני רבדים, חיצוני ופנימי. לפי הרובד החיצוני, תוקף השמש שבט' באב גורם להתגברות כוחות הטבע ומתוך כך הוא עת המתנגד לקדושתם של ישראל. אולם לפי הרובד הפנימי, תוקף השמש שבט' באב מבטא את שמו של הקב"ה, ולפי זה הוא יום המיועד לגלות את הצדק ואת האמת שבהנהגתו של הקב"ה. מכאן שתשעה באב נקרא "מועד" כפי הכתוב "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי".

ד. לתשעה באב ערך של ראש חודש

נכון שבראש ובראשונה, מאותו פסוק אנו למדים שראש חודש נקרא "מועד". והחידוש בזה הוא שלמרות שקדושת אותו יום נוצרה אך ורק על ידי ישראל כמו שאמרו ז"ל "שאם אין ישראל מקדשים אותו, אין אותו קידוש כלום"²⁷, בכל זאת נקבע שראש הוא מועד כשאר מועדים שהקב"ה נתן לישראל. אלא שמאותו טעם גופא ניתן להסיק שגם תשעה באב נחשב כ"מועד". והיינו שבדומה לראש חודש הנקרא "מועד" בכך שבכוחה של כנסת ישראל להפוך אותו מיום חול ליום מקודש, כן הוא תשעה באב שנחשב כ"מועד" משום שהיתה להם לישראל את היכולת לקבוע את צביונו ולהחליט אם הוא יום של קדושה או יום המתנגד לקדושה. והוא, במידה שהמרגלים היו מעודדים להיכנס לארץ בהתאם לרצונו יתברך, היו הם מבטלים את כוחו של תשעה באב המבוסס על חוקי הטבע, והיו הופכים אותו ליום קדושה שבו נקבעה הכניסה לארץ, ליום טוב שבו שולט את שמו של הקב"ה. אלא שהבכייה של חינם העידה שישראל מגבירים את הטבעי על הנצחי, וכתוצאה מבכי זה, תוקף השמש המאפיין את תשעה באב הביא לכך שיום זה נעשה ל"מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי". "לשבור" בחורי משום שמעתה קיים "שבר" שבין ישראל לבין ארץ ישראל כך "שאין הארץ שייך להם לגמרי".

לאור הבנה זו ניתן לקבוע שגם היום, יש לו לתשעה באב שני רבדים, חיצוני ופנימי. לפי היבטו החיצוני, קריאת שם "מועד" לתשעה באב הינה בראש ובראשונה סיבה לאבלות. והיינו שהשם "מועד" בא בעיקר להזכיר שבמקום להיות מועד ויום טוב אמיתי, אותה בכייה לדורות גרמה שתשעה באב נעשה ל"מועד לשבור בחורי". וכאשר אנו מתאבלים ביום זה, האבלות היא על ה"שבר" שבין ישראל לבין ארץ ישראל שהוא השורש לכל הרעות הפוגעות בכנסת ישראל. אולם בכך שאנו לא אומרים תחנון כאילו לפנינו מועד אמיתי, אנו מתחברים להיבט הפנימי של תשעה באב לפיו נקבע שביום זה נולד המשיח, ואנו מפרסמים שמגמת כל האבלות היא לתקן את מה שעיוותו המרגלים, ואנחנו לא מתייאשים היות שאנו בטוחים שבמהרה בימינו, יום זה יחזור למעלתו המבוקשת "לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים".

1 שו"ע אורח חיים סימן תקנט סעיף ד.

2 שם סימן תקנב סעיף יב.

3 ספר הפרדס לרש"י, בודפסט תרפ"ד, עמוד רנו.

4 הטור (אורח חיים תקנט) מביא הלכה זו בשם רב עמרם גאון: "וכתב רב עמרם מנהגנו להרבות סליחות בסלח לנו, ואין אומרים תחינות דאיקרי מועד", אולם בסדר רב עמרם גאון (סדר תשעה באב) כפי הנדפס לפנינו, מובא שמרבים בסליחות בלי אמנם להזכיר שלא אומרים תחנון משום דאיקרי מועד.

5 ערוך השולחן אורח חיים סימן תקנב סעיף יד.

6 רמ"א שו"ע אורח חיים סימן תרנב סעיף ט.

7 מגן אברהם שם ס"ק יא.

8 בית יוסף בשם הכל בו, טור אורח חיים סימן תקנד.

9 ירושלמי ברכות יז ב; ועיין מדרש זוטא איכה, נוסח ב פרשה א.

10 תענית כט א.

11 שם.

12 פסחים עז א.

13 כרם שלמה הלכות תשעה באב סימן תקנט.

14 עיין כף החיים, אורח חיים סימן תקנט ס"ק א.

15 תענית כו א.

16 ההמשך הוא על פי מהר"ל, נצח ישראל פרק ח.

17 שם.

18 מהר"ל תפארת ישראל פרק ד.

19 ברכות כא ב.

20 רמב"ן בראשית מו, טו: "כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג", עיין שם.

21 תענית כט א.

22 סוטה מז א.

23 מהר"ל, נצח ישראל פרק ח.

24 בראשית רבה, פרשה ו פסקה ו.

25 סוטה י א.

26 פרדס רימונים שער יז פרק ד; של"ה, תורה אור פרשת תרומה; ועוד. ועיין רבינו בחיי (בראשית ב, ד) : "שם אלהים נופל על מעשה הטבע".

27 שמות רבה, פרשה טו פסקה כד.