כתב עברי כתב אשורי

​

כתב עברי – כתב אשורי. שיטת חז"ל על פי תורת המהר"ל ובית ומדרשו. מאת צבי אינפלד. ירושלים, פלדהיים, תשס"ח. רמט עמ'.
וגיית הכתב שבו ניתנה תורה, אם בכתב עברי או בכתב אשורי, נדונה בסנהדרין (כא, א) כסוגיה הלכתית, אף שהיא סוגיה אגדית מובהקת: דעת רבי יוסי ומר זוטרא שכתב התורה השתנה על ידי עזרא מכתב עברי לכתב אשורי, ודעת רבי ורבי אלעזר המודעי שהתורה נתנה בכתב אשורי. אך לדעת רבי נשכח הכתב האשורי ועזרא החזיר עטרה ליושנה, ולרבי אלעזר המודעי לא היתה שיכחה, והכתב האשורי לא נשתנה מעולם.

​

מפליא שאצל חז"ל התעורר ספק בנושא כה חשוב כמו מוצאן של אותיות התורה, וסוגיה זו העסיקה גם ראשונים ואחרונים, רבנים וחוקרים עד זמננו. ר' צבי אינפלד עוסק בדרך מקורית בשיטת חז"ל על פי תורת המהר"ל ובית מדרשו; המהר"ל אמנם כתב על נושא זה בספרו תפארת ישראל פרק סד, אך הוא קיצר וסתם את דבריו.
הספר 'כתב עברי – כתב אשורי' הוא "על פי תורת המהר"ל", כלומר ביאור סוגיית הגמרא בנושא זה על פי גישת המהר"ל – לדברי חז"ל בכלל. לפי דרך זו, כאשר חז"ל דנים על מאורעות מסויימים בדברי הימים, אין מטרתם לקבוע כעובדה ש'מעשה שהיה כך היה', אלא להיפך, מגמתם היא להעמיק ולגלות את שורשן הפנימי ומקורן הרוחני של העובדות ההיסטוריות כדי לעמוד על מהותן ומקומן בסדר עולם. מחלוקות הנמצאות בחז"ל דומות לפי דרך זו לבחינות מתחלפות הקיימות בבריאה. לכן לדברי המחבר, חכמינו ז"ל לא באים לספר באיזה כתב ניתנה התורה כדי לקבוע מה ואיך היה, אלא מדובר כאן בוויכוח על פנימיותם ומובנם הרוחני של צורות הכתב, המקבילות לבחינות מסויימות הכלולות בתורה; כך כאשר קובע רבי יוסי שב'תחילה' ניתנה תורה בכתב עברי, כוונתו למובנו הרוחני של המושג 'תחילה'.

 הספר עוסק בהרחבת ההנחות וההבנות שלפי דעתו הם התשתית שעליה בנה המהר"ל את דבריו הקצרים בתפארת ישראל. הכתב העברי שייך למערכת התורה שבכתב ("עברי" מתאר את יחס בני ישראל לשורשם ולמהותם העל טבעית), ואילו הכתב האשורי שייך למערכת התורה שבעל פה. בכמה מקומות בספר דן המחבר גם בלשון הארמית, והוא מנסה להסביר מדוע כשניתנה תורה בכתב אשורי ניתנה להם גם לשון ארמית. המחבר עוסק בעניינם של הלוחות הראשונים והאחרונים ובהבדל שביניהם, ובקשר שבין הבדל זה לבין ההבדל בין התלמוד בבלי וירושלמי בכלל, והתייחסות התלמודים לסוגיה זו בפרט. שיטת המהר"ל לפי הבנת המחבר היא ההבחנה שתורת משה ניתנה לפי תוכנו של הדיבור, ואילו תורת עזרא ניתנה לפי תוכנו של הכתב. בתקופת הנבואה ניתנה התורה בדיבור – והיא התורה שבכתב, ולתקופת החכמה ניתנה התורה בכתב – והיא התורה שבעל פה; בתחילה ניתנה תורה בכתב עברי, שבחינתו לשון ודיבור שאינם מתקיימים, וחזרה וניתנה בימי עזרא בכתב אשורי, שקיומו לנצח. משה רבינו בחינתו היא "ראשית" בעוד שעזרא בחינתו היא הקץ, והיחס ביניהם מקביל ליחס שבין הלוחות הראשונים והלוחות האחרונים. בדרך של הסבר הבנוי על מושגים רוחניים, אך בלשון בהירה וברורה, מסביר המחבר גם את עניינם של חילופי האותיות בא"ת ב"ש, את "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים" ואת דעת הירושלמי שדווקא העי"ן היתה עומדת בנס, ועוד.

על אף שבמבט ראשון הספר כתוב כמהלך רצוף ועוקב פרק אחר פרק, לאחר הכרת מהלך הספר ניתן להפיק תועלת גם מכל נושא בפני עצמו. ניתן לומר שבספר זה נתקיימו דברי רש"י על הפסוק (קהלת יא, ז): "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ" – "מתוק הוא אורה של תורה; וטוב לעינים לראות את השמש – ואשריהם תלמידים שעיניהם רואים הלכה מלובנת ומחוורת על בוריה". למרות עומק המושגים שבהם דן המחבר – כתיבתו בהירה, והיא גם רצופה סיכומים המקילים על הבנת המושגים ועל הבנת רצף הדברים.

ספרו זה של ר' צבי אינפלד מבלגיה, ת"ח שעיסוקו היום-יומי הוא בדרך ארץ, מצטרף לרשימת ספרים טובים וחשובים שנכתבו על ידי תלמידי חכמים שאחרי לימוד בישיבות עברו לעיסוקים אחרים, ובכל זאת מצאו את חלקם בתורה, והשקיעו עמל רב בנושא מיוחד בו זכו וזיכו את הרבים; אין מקום לפורטם כי רבים הם, ואלו שאינם ידועים לנו – כולם "הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ". ראוי שמחבר זה יהווה דוגמה לרבים מבני הישיבות שפרשו מהישיבה אך לא 'מן החיים', ומחפשים אתגר ודרך כדי לנצל את יכולת לימודם העיוני, בו השקיעו את מיטב כוחם ומרצם בשנותיהם הרבות והטובות בישיבה. אחת הדרכים לנצל יכולת זו, מעבר לקביעות עיתים בתורה שבדרך כלל עיקרה לימוד בבקיאות, היא למצוא חלק מיוחד בתורה, לעמול עליו, ולבסוף להוציא את פירות העמל לרשות הרבים. קיימים נושאים רבים שצריך להקדיש להם שנים ביסודיות, נושאים שדווקא אינם בראש מעייניהם של אלו שזכו להיות קבועים בבית המדרש, שיוצא ישיבה שאינו נמצא כל היום בבית המדרש יכול להקדיש לאחד מהם זמן ומאמץ ולהפיק ממנו את מלוא התועלת, ואף להנות ממאמציו את עולם התורה והיהדות כולו, גם אם בעיקר זמנו הוא טרוד בדברים אחרים.

יואל עמיטל